"אני לא צריכה עצות, אני צריכה שתהיה איתי": האם אתם נבהלים ממצוקות של יקירכם?

כאשר אדם אהוב ויקר לנו נמצא במצוקה, צף בתוכנו דחף לפעול למענו – להקל מעליו את הכאב ולהחזיר את השמחה לחייו. המצוקה שלו מזכירה לנו שאין לנו שליטה על האושר של הסובבים, וחוסר האונים שנוצר אצלנו מגייס אותנו לתפקיד דמיוני של "לתקן" או "להציע פתרונות", כדי שהשני ירגיש טוב. למרות האהבה והאכפתיות שלנו לקרובים, לא תמיד אנו מצליחים להגיב באמפתיה ובחמלה, ויש לנו נטייה להקטין או לבטל את הרגש שלהם, משום שהוא מאיים עלינו.

לדוגמה: אבישי חזר מהגן בוכה, כשביד אחת הוא מחזיק ציור מקומט, וביד השנייה משפשף את הברך הפצועה מהנפילה בחצר. "אמא!", נכנס הביתה בצליעה. אמו הייתה במטבח, מטגנת שניצלים והטלפון מוחזק בין כתפה לאוזנה, הציצה בו לרגע: "אוי, אבישי, שוב נפלת? אמרתי לך לא לרוץ בסנדלים האלה".

"אבל אמא, הציור!", הושיט לה את הדף הקרוע.

"לא נורא, תעשה ציור חדש". היא קטעה אותו בחיבוק חטוף והוציאה מגבון לח. "בוא נראה את הברך, אפילו לא יורד לך דם, אתה גיבור, נכון? אין לך מה לבכות יותר". היא ניגבה את הברך במגבון.

אבישי הסתכל על הציור המקומט ורצה להגיד לה שהוא נקרע, ושהוא צייר אותו לאבא, אבל אמא כבר חזרה לטלפון והשניצלים המשיכו לטבוע בשמן הקופץ: "הכול בסדר, רק נשרט קצת", אמרה למי שהיה בצד השני של הקו. אבישי הסתכל על הברך. היא כבר פחות כאבה לו, אבל הדמעות חזרו. הוא כל כך רצה שאמא תראה מה קרה לציור שלו, שתהיה אתו ותרגיש את הכאב שבלב שלו. אבל אמא הייתה עניינית ויעילה – התמקדה בפתרון טכני לכאב של הברך, ולא הייתה קשובה באמת לכאב שבלב.

*

קל לנו יותר להרגיע, לייעץ, לפעול באופן טכני, מאשר להקשיב ו"להיות שם" בנוכחות עם הכאב הרגשי של השני.

הנה דוגמה נוספת: אפרת חזרה הביתה אחרי יום עבודה מפרך. הבוסית שלה מתחה ביקורת על פרויקט שהשקיעה בו שבועות, והיא הרגישה שבורה ומרוקנת. ניר בעלה הקליד במחשב כשנכנסה לחדר: "היי", היא התיישבה מולו ושמטה ראשה, "היה לי יום נורא". הוא בחן את מבטה, "מריח" את המצוקה הרגשית שלה, ובאחת הפך דרוך ומוכן להגן על עצמו ועליה מפני המטען הרגשי ש"תנחית" עליו בעוד רגע.

"אני מרגישה שכל מה שאני עושה בעבודה לא מספיק!", המשיכה בתסכול.

הוא נדבק בתסכולה: "שוב הביקורת של המנהלת שלך? כבר אמרתי לך אלף פעמים – את חייבת להפסיק לקחת את זה אישית. היא עושה את זה לכולם, אין טעם לבזבז על זה דמעות".

אפרת הרגישה דקירה בלב: "השקעתי בפרויקט הזה את הנשמה, זה לא פשוט לי".

"אני מנסה להראות לך את המציאות, ואת תמיד נכנסת למערבולת הזו, ונשארת קורבן במקום להקשיב לעצות שלי – תשחררי אותה, אל תתני לה להרוס לך את מצב הרוח". השיב, בתקווה שתירגע.

"אני לא צריכה עצות, אני צריכה שתהיה איתי". תסכולה גבר.

*

יש משהו מלחיץ בחוויה הזו, שמישהו יקר לידך סובל. המוח האנושי שלנו מתוכנת לפתור בעיות, והרגש הכואב הופך בטעות לבעיה שצריך למגר. זה מרגיש שאם ניתן לגיטימציה לרגש הקשה, הוא לעולם לא ייגמר, ואז "נטבע" יחדיו בתוך הבור. נוח לנו יותר לנסות "למשוך" את השני החוצה, אך זה גורם לכך שנפספס הזדמנות ליצירת קשר עמוק של קרבה בתוך הקושי.

שימו לב: האם אתם נבהלים ממצוקות של יקירכם? האם אתם מנסים "לכבות" את הרגשות שלהם כדי להפסיק את אי הנוחות שלכם?

לפניכם מספר טיפים שיעזרו לכם להיות שם באמת עבור אחרים.

הכירו בחוויה הרגשית של השני: הקשיבו לרגש של הזולת, הכירו בזכות שלו להרגיש את מה שהוא חווה ומרגיש. מותר שיהיה לו לא נעים. אל תנסו להתווכח עם החוויה שלו. כאב זה חלק מהחיים.

הפרידו: המצב הרגשי של מי שנמצא לידכם הוא לא שלכם, אתם לא אחראים לו ולא הבעלים שלו. זה לגיטימי שיכאב לכם לראות את יקירכם כאובים – אך זה הרגש שלהם, הוא לא מגדיר אתכם.

שימו לב אם הכאב של השני מציף אתכם: כשאנו מזדהים, אנו מרגישים את הכאב של השני ואז פועלים כדי להשקיט את המצוקה שלנו. כשאנו אמפתיים, אנו שומרים על הפרדה ולא נבהלים מהרגש של השני. שם נוכל באמת להכיל אותו.

הכינו כלי להכלה: אל תנסו לשנות או "לתקן" את המצב. דמיינו שיש בידכם כלי ענק שיכול להכיל את מה שהשני "זורק" לתוכו – עצב, תסכול, צער, פחד. היו שם עם הכלי שלכם פתוח, קבלו את מה שהוא חווה. זה יקל מעליו את הכאב.

תקפו במילים את הרגש: אמרו בפשטות: "אני שומע/ת כמה שאתה מתוסכל עכשיו", או "זה הגיוני שאת מרגישה ככה אחרי מה שקרה", או "אני רואה שקשה לך, אני כאן איתך". כשאדם נמצא במצוקה ומישהו לידו מתקף את הרגש שלו, (תיקוף מלשון "אישור"), זה מוריד לו את רמת המצוקה שהוא חווה (שימו לב – לתקף לא אומר להסכים).

היו נוכחים: לפעמים כשנראה לכם שהמילים רק מסבכות, פשוט תהיו שם ותנו לרגש הכואב להיות. שתיקה עם קשר עין רך או הנחת יד על הכתף (במקרים שמתאים ומתאפשר מגע), מעניקים לשני חוויה שהוא מובן ומוכל.

לסיום, שאלו את עצמכם שאלה שתצמיח אתכם: "האם ייתכן שכיוון שקשה לי להכיל רגשות לא נעימים, הסובבים אותי חווים צורך להסתיר אותם ממני כדי לא להכביד עליי?".

זכרו: לרגשות, ולכאב בכלל, יש תפקיד חשוב – הם באים להגן עלינו, לכוון אותנו לפעול לפי הערכים שלנו, וגם להעניק לנו חיי משמעות וקרבה לאחרים, דבר שמביא לאחדות בעולם.

מיטל מדי היא מאמנת תודעתית, יועצת זוגית ומדריכת הורים במחלקת חש"ן הידברות.