"די! זה מתיש!". איך יוצאים מהמעגל האינסופי של הפרעה טורדנית-כפייתית?

יעל ישבה בישיבת הצוות במשרד. הקולגה שלה, דנה, הציגה רעיון חדש. כשדנה סיימה עם המצגת, יעל הנהנה וחייכה לעברה. בתום הישיבה יעל יצאה מהחדר, ואז זה שוב קרה – פלשה אל מוחה מחשבה מטרידה. "רגע, כשחייכת אליה, האם היה זה חיוך מזלזל? אולי בתוך הלב שלך פנימה בעצם איחלת לה שתיכשל? אולי אמרת משהו כשיצאת מהחדר שהעליב אותה?". יעל עצרה במסדרון. גל של חרדה החל לנוע בתוכה. היא ידעה שהיא לא אמרה כלום, אבל הספק החל להתפשט בתוכה, ותחושת המצוקה החלה לכרסם: "אם אני אדם רע שמאחל רע לחברים שלו, אני לא ראויה לעבוד כאן! אני חייבת לוודא שלא פגעתי בה!". והטקס החל: יעל התחילה בסריקה לאחור, והריצה בראשה את הישיבה עם הצוות שוב ושוב. היא ניסתה להיזכר בזווית המדויקת של השפתיים שלה, בתנועות העיניים שלה ובכל הברה שהוציאה מפיה. היא הרגישה דחף בלתי נשלט לגשת לדנה ולשאול: "הכול בסדר בינינו? לא פגעתי בך, נכון?".

ב-OCD, שממנו יעל סובלת, קוראים לזה אישוש – זה הטקס שלה שחייב להרגיע את החרדה. אם דנה תגיד שהכול בסדר, החרדה תשתתק לכמה דקות, אבל יעל כבר ידעה איך זה עובד – אם תבקש אישור או הרגעה, המחשבה תגיד לה: "היא אמרה שהכול בסדר רק כי היא נחמדה, אבל בטח נפגעה מבפנים", ואז היא שוב תנסה לברר עם דנה "נפגעת ממני?", ודנה שוב תשלול: "על מה את מדברת?!".

כל שיחת חולין שיעל ניהלה יכולה הייתה להפוך לבסוף למשימה בלשית מתישה, שמטרתה להשתחרר מהמצפון מלא הספיקות שלה שמא פגעה, שמא אמרה משהו שיכאיב למישהו.

"די! זה מתיש!", יעל חזרה מעוד יום של עבודה, מותשת לא מהעבודה עצמה, אלא מהניסיון הבלתי פוסק לחוות תחושת ודאות שתרגיע את רגשות האשמה שלה ואת האובססיה שישבה על הצורך שלה באחריות יתר.

מחשבות טורדניות או הפרעה טורדנית כפייתית?

לכל אדם יש דאגות ומחשבות שמטרידות את מנוחתו. לרוב הן קשורות להתמודדויות אמיתיות בחיים, (פרנסה, בריאות וכו'), ולעיתים המחשבות יכולות להיות מוזרות או מפחידות. לדוגמא: "מה היה קורה אם הייתי קופץ מהמרפסת עכשיו?". המחשבות הללו יכולות להגיע בצורה אובססיבית, ובאמת להדיר שינה מעינינו. ההבדל הוא שאצל אדם שאין לו ההפרעה, המחשבה עוברת כמו ענן בשמיים, והוא יגיד לעצמו "וואו, זה היה מוזר / מפחיד", וימשיך ביומו. אבל כשמדובר בהפרעה טורדנית כפייתית, המחשבה נתקעת במוח, והאדם הסובל ממנה יתחיל לבצע טקסים (קומפולסיות) כדי לסלק את המחשבה התקועה כמו "קוץ" ולהרגיע את מצוקתו. למעשה, האדם הסובל נמצא בלופ אינסופי של אובססיות וקומפולסיות שמשתלטות על חייו, ולא מאפשרות לו לחיות את חיי השיגרה שלו בנחת. הפרדוקס הוא שמה שמזין את המחשבה הטורדנית הוא הניסיונות להרגיע אותה. המוח קולט שאם יש כאן צורך להרגיע, סימן שאכן יש כאן חרדה (איום כלשהו) או מצוקה שצריך לשכך, ומתרגל עוד ועוד לדרוש "הרגעות".

ניקח דוגמא נוספת: תמיר כבר היה עם היד על הדלת, מוכן לצאת לעבודה, אבל המבט שלו נלכד בנעלי הבית שהרגע חלץ. הן לא עמדו במקביל. נעל ימין הייתה מוסטת מעט הצידה, בזווית של כמה מעלות מהשטיח. הוא הרגיש את ה"גרד" המוכר במוחו. היה ברור לו שאם יצא עכשיו מהבית, המחשבה על הנעל העקומה תרדוף אותו כל הדרך למעלית, ובכלל... הוא חזר לאחור, התכופף ויישר אותן בעזרת כף רגלו. לא! עכשיו נעל שמאל הייתה קרובה מדי לקיר, והמרחק ביניהן לא היה שווה. הוא התכופף שוב והזיז אותה במילימטרים. המח שלו דרש שהן תהיינה ישרות לחלוטין, כמו שני פסי רכבת ובדיוק במרכז המרצפת. הוא הזיז, בדק והזיז שוב, עד שנראו לו עומדות במדויק ממש ובאופן מושלם. הלחץ בחזה שלו נרגע, הוא נשם לרווחה ויצא סוף סוף מהבית. אבל אז הרגיש שוב את הלחץ בחזה, ומוחו אמר לו "זה לא זה, תבדוק שוב!". הוא הכניס שוב את המפתח ופתח את הדלת, ממהר לכיוון הנעליים. הזיז עוד טיפ טיפה את הנעל הימנית, ועכשיו זה כבר נראה לגמרי מושלם. הלחץ בחזה השתחרר לגמרי, והוא מיהר לצאת שוב מהבית, נזכר שגם אתמול איחר לעבודה בגלל אותה סיבה...

E.R.P – טיפול בחשיפה ומניעת תגובה

כשיעל ותמיר מהסיפורים ילכו לטיפול בהפרעה הטורדנית הכפייתית, הם ילמדו להיחשף לרגשות הקשים מבלי לבצע מיד טקסים כדי להירגע. כשהמחשבה "אולי אני אדם לא טוב" תפלוש אל מוחה של יעל, היא תלמד לומר לעצמה: "אולי. אולי באמת אמרתי משהו לא יפה. אולי אני באמת לא מושלמת. אני מוכנה לחיות עם הספק הזה, מבלי לנסות לפתור אותו עכשיו". כשתמיר יחוש את הדחף לסדר את הנעליים במדויק וירגיש את לבו דופק במהירות, הוא ילמד לתת לחרדה פשוט להיות שם, מבלי לנסות "לתקן" אותה, עד שהיא תיסוג לאחור כמו גל, ותיעלם לבדה לבסוף.

על מה עוד הם יעבדו בטיפול?

הפרדה בין מחשבה למעשה – הם ילמדו לראות במחשבות "רעש רקע" של המוח, ולא ייחסו להן משקל כזה ש"אם חשבתי כך וכך... סימן שאני מסוגל גם לעשות כך וכך...". מחשבה היא רק מחשבה, ואין צורך לתת לה משמעות מעשית לחיים.

סבילות למצוקה – לפתח "שריר רגשי" שמאפשר להכיל רגשות לא נעימים מבלי לנסות להעלים אותם, ופשוט להגיד: "אני מרגיש/ה נורא עכשיו, וזה בסדר, זה יעבור".

להרפות שליטה ולשחרר תחושת אחריות יתר – ללמוד לחיות עם התחושה של אי ודאות: לא הכול בידי, ולא תמיד אוכל למנוע מדברים רעים להתרחש.

לפתח תחושת ערך עצמי בלתי מותנה – לראות עצמי כמישהו טוב מיסודו, שיכול גם לטעות, ולמרות זאת להישאר חשוב ובעל ערך ללא תנאי.

להפריד בין תחושת אשמה לתחושת אחריות מאוזנת – ללמוד שאפשר להישאר בחיים גם אם באמת עשיתי "פשלה", ולקחת עליה אחריות לשינוי או לתיקון.

"לחבק" את הספק – להתאמן על להסכים לחוש ספק מבלי להיבהל ממנו, ומבלי להיגרר אחר הדחף לסלק אותו.

חשוב להבין שההפרעה היא מעין תקלה במערכת האזעקה של המוח, ולא פגם באישיות. המטרה היא לא להעלים את המחשבות, אלא לשנות את מערכת היחסים איתן, ולפתח ריבונות ושליטה על התגובות והפעולות – שתהיינה מתוך הערכים שלי ולא מתוך מה שהמחשבה הטורדנית דורשת ממני.

מיטל מדי היא מאמנת תודעתית, יועצת זוגית ומדריכת הורים במחלקת חש"ן בהדברות.