האם זה בסדר לפחד? ומה המטרה האמיתית של הפחד?

אנו נמצאים במציאות של אזעקות, שיגורי טילים, יירוטים וריצות למרחבים מוגנים.

מה קורה לנפש שלנו בזמנים מעורפלים כאלו, כשסדר היום הרגיל משובש והאווירה מתוחה ומאיימת?

זמני מלחמה – חוויית חוסר שליטה

רבים מאיתנו חווים לחץ, מתח ואפילו פחד. הפחד הוא רגש הישרדותי שנוצר על ידי גירוי שנחווה כמסוכן או כמאיים (הגירוי יכול להיות אמיתי או דמיוני). זמן מלחמה הוא גירוי מציאותי, שמעורר דאגה לעתידנו וקיומנו, וזה לגיטימי, אנושי ואפילו מתבקש שנפחד.

מה יהיה? מה יקרה? המציאות הזו של מלחמה שולפת מתוכנו את תחושת חוסר הוודאות שגורמת לנו לחפש ולתור אחר יציבות וביטחון.

העולם המודרני מנסה להשתחרר מכבלי הפחדים באמצעות צפיית פני העתיד – ככל שהעתיד בהיר יותר וברור יותר, כך תתחזק תחושת הביטחון אצל הפרט. התרגלנו לצפות בדיוק מה מצב התנועה בכבישים, מתי יגיע האוטובוס הבא, מה תהיה תחזית מזג האוויר (שבוע מראש!), ואפילו לצפות ולהתרות מראש על רעידות אדמה. ההישענות על צפיית פני העתיד מעניקה לנו תחושת רוגע וההכנה להתרחשויות העתידיות משקיטה את פחדינו. האמנם?

לנפש יש מנגנוני הגנה שעוזרים לה להירגע ולהגן על עצמה מפני שמועות קשות ואסונות. אנו מתחילים לחפש הסברים ולערוך ניתוחים שכליים (רציונליזציה), כי אם נבין מה קרה, ויהיה לנו הסבר ל"למה?" ו"איך?", ו"צה"ל פישל וגם כיפת ברזל", נרגיש בטוחים יותר כי זה נותן לנו אשליה שאנו יודעים איך למנוע את זה מלקרות שוב.

אבל האמת היא שאנו לא תמיד יכולים להסביר למה דברים קורים, וזה רגע שקשה להסתכל לו בעיניים ולהגיד: "אין לנו יכולת לשלוט על מה יהיה ומה יקרה", וזה מ-פ-ח-י-ד-!

היכולת לתת אמון

חשבו לרגע על תינוק קטן, חסר אונים, שאין לו שליטה על כלום. הוא שוכב בעגלה ואמו דוחפת אותו מאחור. הם ממהרים לקופת החולים, ופתאום נשמעת אזעקה. האם מאיצה את הילוכה כדי להגיע למרחב המוגן הכי מהר שאפשר. האם התינוק חש בהלה ואזלת יד? האם הוא מרגיש צורך לשאול אותה: "אמא, לאן הולכים? לאן את מובילה אותי? יהיה בסדר? אמא, אני מוגן?".

ודאי שלא. התינוק סומך על אמו ומרגיש בטוח. מה מאפשר לו להיות נינוח ומחייך?

העובדה שהוא בוטח באמא שלו, שהיא יודעת מה היא עושה ושהיא פשוט אוהבת אותו ודואגת לו. אין לו מה להתעסק בניתוחים ובהסברים, גם לא בצפיית העתיד. הוא פשוט נותן בה אמון, סומך, נשען ומרגיש הכי מוגן.

בניגוד לתינוק הדבוק באמו, אדם בוגר לא ממש ירגיש שלו ובטוח במצב כזה.

החוויה של "לסמוך" ו"לתת אמון" עלולה להתערער במשך השנים (מכל מיני סיבות – כגון הבטחות מצד אנשים קרובים שלא קוימו, או תחושות של בגידה שנחוו שוב ושוב מהסובבים), ומי שפיתח בנפשו חוסר אמון באנשים יפתח גם תחושה של "אני מסתדר לבד – לא צריך אף אחד!". מה יקרה לאותו אדם במצב מאתגר שיגרום לו לחוש "זה גדול עליי, גם על עצמי אני לא יכול להישען... יש כאן מישהו שאפשר להישען עליו?".

יהודי מאמין יודע שהשגחתו של הבורא פרושה על כל העולם וברואיו. אך האם אמונה זו חדרה ללבו פנימה? האם יש לו בכלל אמון בבורא, שרוצה אך ורק להיטיב לו, ושיש בידו כל היכולות לעשות זאת?

כיצד נצרב בורא עולם בתודעה שלנו?

יש בפינו מטבעות לשון: "בעזרת השם", "אם ירצה השם". אם נתבונן בכנות אל תוך עצמנו, נראה שאיננו סומכים עליו באמת ובתמים ולחלוטין. בדומה לנתינת אמון באחרים, כדי שאדם ייתן אמון בבורא עולם, הוא חייב להאמין תחילה בהנחת היסוד שהבורא מעוניין אך ורק להיטיב לו. לעיתים קשה לאדם לחוש זאת, כי יש לו דימוי שלילי עליו יתברך. כשילד קטן שומע לראשונה על הבורא, הוא נצרב בתודעתו כפי שהוא מכיר את הדמויות הסמכותיות בחייו (אבא, אמא, מורה, רב), ולא בטוח שהם נתפסים אצלו כדמויות שרצו בטובתו.

בורא עולם הוא א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד, וכל כולו שופע אהבה וחפץ להיטיב לנו. אך מה קורה לאדם שכן תופס את הבורא כרחום וחנון ואוהב, אך בפועל חווה ניסיון קשה, שלא נחווה אצלו כהטבה?

כאן נדרש מהאדם לצמוח, לגדול ולהאמין שהפחד והכאב הם האמצעי להתקשרות עם הבורא, וכל זה כדי להיטיבו באחריתו.

לתת לבורא עולם לנהל אותנו

כשאדם מבין שהאתגרים הסובבים את חייו גדולים מכדי שיוכל להבינם ולקחת עליהם שליטה, והוא מעביר את ניהול חייו לבוראו – שם פחדיו יתמעטו, וחוויית חוסר האונים תתקבל אצלו כמשהו מתוק – "אני בידיים טובות", כמו שחש התינוק שבחיק אמו – "כגמול עלי אימו כגמול עלי נפשי" (תהילים קל"א, ב').

לפחדים שלנו יש מטרה ברורה מאוד – לחבר אותנו לבורא, לפנות אליו בצעקה: "אנא, בוראי, עזור לי להשתחרר מפחדי, קח ממני את הצורך בשליטה (על מה שאין לי ממילא), ומלא אותי בתחושת ביטחון אמיתית".

כל פחד גשמי (יראה נפולה) הוא הזדמנות להעלות את הפחד למדרגת "יראת שמיים". יראה מלשון ראייה – לראות שמאחורי כל דבר נמצא הבורא, ולו השליטה ולו הגבורה – לא "עם כלביא" ולא "שאגת הארי" , כי אם הבורא יתברך שנותן לנו כוח לעשות חיל. כך מגיעה היראה האמיתית – היראה מזה שהבורא יתרחק ממני. ורק אז נשמעת שאגה אמיתית שבוקעת מחדרי הלב – "אל תעזבני בוראי – רגע הסתרת פניך הייתי נבהל".

מיטל מדי היא מאמנת תודעתית, יועצת זוגית ומדריכת הורים במחלקת חש"ן של הידברות.