פרשת השבוע

בשעה שהשם יתברך בא לבקרו בשעת חוליו, רץ אברהם אבינו לקבל את פניהם של שלושה עוברי אורח נוכריים. כיצד ייתכן? מסביר המהר"ל: אין סתירה בין הכנסת אורחים לקבלת פני שכינה, להיפך. חסד היא תכונה אלוקית, ואין השתייכות וקרבה לקב"ה יותר מאשר להידמות אליו. ריצתו של אברהם לעבר האורחים, שנראית ממבטנו הגשמי כהתרחקות מהקב"ה – למעשה אינה אלא ריצתו של אברהם אל הקב"ה, שכן הוא מתקרב אליו ומדבק במידותיו

כולנו מכירים את התופעה, שכאשר מתחשק לאדם משהו, מבלי לחשוב ומבלי להתמהמה, כבר הוא רץ להשיגו. הרגליים כאילו רצות מעצמן. זהו כוח התאווה. כשהתאווה שולטת באדם, האיברים מעצמם מתרוצצים למקום השגתה. אבל האם ניתן להגיע למצב כזה גם בצד הטוב? האם החשק לדבר שבקדושה יכול להתגבר כל כך על האדם, עד שאיבריו אינם מחכים לצד השכל אלא פועלים מעצמם?

חידושים נפלאים בפרשת השבוע מפי הרב הרצל חודר שליט"א והשבוע פרשת לך לך לך לך.. להיכן ילך ומה הנסיון?? להיכן נעלם אביו של לוט ומי היה? אברהם אומר לשרה שחייו תלויים בה, האם מתוך פחד? לוט מתנתק מאברהם, לאן הלך? צבא של איש אחד!! מי היה? מה הנשק הסודי בו ניצח אותו איש במערכה? הגר, מהיכן באה ומדוע אמרה שצדקת יותר משרה? לקראת סוף השיעור הרב ידבר על הצדיק מקים וראש ישיבת פורת יוסף הרב בן ציון חזן תלמיד הבן איש חי..

אברהם נביא היה וידע שישמעאל הוא פרא אדם. מדוע, אם כן, הוא התפלל עליו?

הרן, אחיו של אברהם, הסכים להצהיר על אמונה באל יחיד, אבל הושלך לכבשן האש. למה? התשובה מסתתרת באותו מדרש. אדם מאמין חייב לקחת את אמונתו ולהביאה לידי מעשה. אדם שאומר שהוא מאמין בה' ושומר תורה ומצוות, אבל באותה מידה מאמין גם בדברים הסותרים את עיקרי האמונה היהודית, פוסח על שתי הסעיפים. בסופו של דבר, הדעות הסותרות עלולות להביא ל"קצר חשמלי" בנפשו

בימים נוראים כאלה, הנחמה שלנו היא שמול ישמעאל עומד יצחק. יצחק, על שם הצחוק שצחקה שרה כששמעה שעומד להיוולד לה בן בגיל תשעים, ובעלה בן מאה. וזוהי מהותו של העם היהודי – צחוק, נגד השכל ונגד ההיסטוריה. וכאשר תבוא בקרוב הגאולה, גם פראותו של ישמעאל תתמוסס אל מול צחוקם המהדהד של יצחק ושל האמונה היהודית העיקשת

אלוקים יכול היה להציל את נח מהמבול גם בלי תיבה. מה היה אם כן תפקידה של תיבת נח? ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה לגבי ההתמודדות הנוכחית שלנו עם גל הטרור?

כשנח בנה את התיבה, הוא ידע בבירור, שלא התיבה היא שתציל אותו, אלא רצון האלוקים בלבד. רצון הבורא זהו "קרש ההצלה" היחידי, המסוגל להציל את האדם מפני המבול. מי יודע מכמה "מבולים" היינו יכולים להינצל, לו היינו בונים לעצמינו תיבות

חז"ל מספרים שעשרת השבטים האבודים נמצאים מעבר לנהר הסמבטיון, שמשליך מקרבו חול ואבנים במשך כל ימות השבוע, ושוקט רק בשבת. גם החרב המתהפכת מסתירה מפנינו את גן עדן, שממילא אינו נגיש לנו בעולם הזה. אז מה מוטל עלינו לעשות, כדי לחצות את נהר הסמבטיון, לעבור את החרב המתהפכת, להזדכך – ולחזור הביתה?

גם ביומו האחרון, משה רבנו המשיך להשתנות. ללכת, לצאת מהמקום בו היה, מדפוסי החשיבה, ולעשות עוד צעד קטן, אל עבר עולם התשובה. כך גם אנחנו – עם קשה עורף – יכולים לרכך את קשיות עורפנו, לרכך את ליבנו. בפרט בימי הדין והרחמים

"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – אומר הרמב"ם, זוהי מצוות התשובה. כולנו רוצים להיות טובים יותר בשנה הבאה. התורה קוראת אלינו: "לא בשמיים היא!" לא צריך לקפוץ לשמיים בכדי לשוב בתשובה. על כל אדם לעשות את הצעד הקטן, מתוך המשבצת בה הוא נמצא. כאן ועכשיו – בואו נתחיל לצעוד בדרך חדשה, בצעדים מדודים וזהירים. דבר תורה לפרשת ניצבים

זו לא חוכמה להמליך את הקב"ה על העולם כולו, חוץ מחיינו שלנו. בראש השנה נשתדל לקבל על עצמנו קבלה אחת, קטנה אבל אמיצה. לוותר, אפילו בצורה חלקית, על משהו שמאוד קשה בעינינו לעזוב. להקיז מעט דם רוחני עבור הברית עם הבורא. דבר תורה לפרשת ניצבים

מה ביקש הקב"ה ללמדנו במצוות העומר? מדוע לתת מצווה שכל כולה עוסקת במצב לא רצוי ולא מתוכנן? משיבים חז"ל: אם על מצווה שלא מתכוונים לקיימה נתן לנו הקב"ה כזה שכר –"למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשי ידיך", על אחת כמה וכמה מצווה שאנו מתכוונים לקיימה, לומדים את פרטי ודיני המצווה, את ענייניה ושורשיה

"אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים". אנו נוטים לחשב חשבונות שונים ומשונים, שאין ביניהם לבין המציאות מאומה: לדוגמא, החישוב של מצוה "גדולה" ומצווה "קטנה". אדם לעולם לא ידע – לפחות בימי חייו כאן בעולם –אילו 'מעגלים' הוא יוצר עם כל מצוה. לכן על האדם להשתדל לשמור ולקיים את כל המצוות, ללא חישובים

שלושה עניינים בפרשתנו – עדים זוממים, ערי מקלט ועגלה ערופה –מלמדים אותנו על השפעתם ההרסנית של מעשי זדון על היקום

פירוש הספרי בפרשתנו מלמד אותנו כי ביטול ההזדהות עם הזולת – זהו גרעין העלול להכות שורשים של ניכור, שנאה ואכזריות, עד כדי רצח. מכאן אנו לומדים על חשיבותו של כל דבר קטן – מצווה קטנה או מעידה קטנה – להמשך הדרך

איך נדע מי צודק? כיצד נאמת מי הוא האשם? לא כל אחד ניחן ב"חכמת שלמה", בה המשפט יוצא ברור כשמש. מספר שאלות שיש לשאול, לפני שנפנה אצבע מאשימה

לא לכולם יש בכל רגע נתון ממון מיותר לצדקה. אולם ישנה צדקה מהודרת ביותר, וזמינה לכל אדם בכל רגע נתון. הארת פנים, חיוך, הזדהות, מילה טובה, לטעת תקווה בלב אדם חסר כל – לכל אלה קוראת התורה "לתת את נפשנו". ואין שיעור לגודל הצדקה הזו