בין הנרות הדולקים לזכוכית שמגנה מהרוח: השיעור ההורי העמוק של חנוכה

היום האחרון  של חנוכה ואני כבר כמעט מתחילה להתגעגע לחג הזה. חנוכה עטוף בכל כך הרבה סמלים וסימבולים מעניינים שכל אחד מהם הוא השראה אינסופית למסע שלנו בעולם ובמיוחד להורות.

לפני הכל, חנוכה הוא חג שמלמד אותנו להיות בנוכחות. אם סוכות מוציא אותנו החוצה, חנוכה מניס אותנו פנימה, לחום, לאש, להתאספות הארוכה סביב הנרות. אפשר להיות באותו בית, בלי באמת לפגוש אחד את השני. אבל הישיבה סביב הנרות במנוחה לא מותירה לנו יותר מידי ברירות: פשוט לפגוש עיניים ולבבות (אם השכלתם להרחיק את הנייד מהזירה).

ילדים הם חלק משמעותי מסיפור החנוכה. איזה תפקיד היה להם, לילדי הסביבונים, להגן על מקום המפלט האחרון שלהם מפני האויבים. עם התמימות הילדותית, המשחקיות הטבעית וכוח הקסם שלהם הם הצליחו פעם אחר פעם להציל עשרות מבוגרים. העולם שלנו מושתת על ילדים וילדים-לשעבר ששימרו משהו מניצוץ האמונה הילדית והאופטימית שהוא יכול להיות טוב יותר. זה משהו לזכור אותו ברגעים בהם ילדים הם אוסף של וירוסים, בלת"מים, כינים ונזלת.

ואם כבר סביבונים, החפץ הקטן הזה מזיז לי משהו בלב כשאני חושבת על ילדים עם רגישות גבוהה. כל כך הרבה פעמים הם "נופלים" על הצד האחד שלהם, זה שאנחנו כבר מכירים ואולי אפילו עייפים ממנו. אבל לרגישות יש כל כך הרבה צדדים נוספים ומרהיבים שאפשר להתבונן בהם אם רק נשנה את כיוון הסיבוב.

סביבון מספר לנו משהו על הדרך לשמור על איזון. כדי לרחף על הרצפה הוא צריך להיות בתנועה מתמדת, מדויקת, לא עזה מידי ולא רפה מידי. כשאין תנועה, הוא נשמט. תנועה היא אלמנט כל כך חשוב בתהליכי ויסות של ילדים עם רגישות גבוהה.  בין אם זו תנועה פורקת עודפי אנרגיה, תנועה רכה שמחברת אותו לגוף, ידיים עוטפות בחיבוק חם או אוויר שנע מבפנים החוצה; ויסות תמיד מתחיל בתנועה.

ולבסוף, החנוכיה עומדת מאחורי זגוגית החלון או בתוך בית זכוכית בכניסה לבית. היא פרץ של אנרגיה, להבות שמבקשות ללחך את העולם אבל יש קיר זכוכית שחוצץ בינה לבין החוץ, מגן עליה מפני הרוח. אנחנו בית הזכוכית הזה עבור הנשמות הבוערות שזכינו לגדל. אנחנו המתווכים שלהם בין הפנים לחוץ. מזיגה עדינה בין בין הגנה לשחרור, בין התפתחות טבעית ליד מעצבת. שנזכה לראות בהם אור גדול גם הרבה אחרי שהקסם של חנוכה יתפוגג בחשכת החורף.

הטור הזה הוא מרחב בטוח ומכיל לחקור בו את כל מה שמטריד אותך בהורות או מול הילדים: הרגעים הקשים, השחיקה והמפלצות שיוצאת ממך כשאת יותר מידי עייפה. במרחב הזה, הרגעים הקשים ביותר הופכים להיות רגעים מדהימים של חיבור והתפתחות. מה תרצי שנחקור כאן בטור הבא? כתבי לי למייל: leah.rbach@gmail.com

לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית. עוסקת בהורות לילדים עם רגישות גבוהה, ויסות, והורות לתאומים.