“הילדים מקבלים את התורה דרכנו” – אבל מה עוד עובר אליהם בדרך?

שבועות מאחורינו, וגם שבת. ואחרי יומיים של נשמה יתירה שקיבלה את התורה מחדש, ובו בזמן גם ילדים שהיו צריכים להתרחץ אתמול, ואוכל שמערכת העיכול שלנו מזהה כעצם זר, בואו נדבר רגע על נושא חשוב שקשה קצת לדבר עליו: מה קורה לנו כאימהות כשאנחנו מחזיקות בעמדה כפולה של אמא + שומרת תורה ומצוות?

זו עמדה מיוחדת, מרגשת, מדהימה – אבל גם כזו שמחזיקה בתפקיד מורכב יותר, תפקיד שדורש מאיתנו עבודת בירור פנימית עמוקה בנקודות המפגש בין אמא לתורה.

קל לנו לחשוב שכשאנחנו מחנכות את הילד לקיום הלכות או מצוות כלשהן, אנחנו נמצאות במקום ניטרלי שפועל ממניעים רוחניים בלבד; שלא לומר מקום הנעלה מפגמים אנושיים, כי אנחנו הרי עוסקות בדברים של קדושה.

טבעי לנו להרים את הקול כשילד לא עושה את מה שהוא מצופה לעשות, כי לא מדובר בכללים שאנחנו טבענו, אלא ציוויים אלוקיים. צודק לנו למנוע מהילד רווחים כלשהם כדי להרגיל אותו לקיום הלכה, כי ככה אנחנו למדנו. מכעיס אותנו כשהילד מותח את הקצה, כי איך בכלל אפשר לערער כשמדובר על תורה ומצוות והלכות ומידות ויצר הטוב ויצר הרע וגדולי ישראל, זה הרי לא אנחנו ביקשנו את זה?

אבל האמת היא קצת אחרת. האמת היא שילדים מקבלים את התורה דרכנו. "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך": המוסר, והתורה – שניהם – עוברים דרך הדמות שלנו. מה שהילד מקבל מאיתנו זה תערובת של תורה ומצוות יחד עם לא מעט חלקים שלנו, שהם לא תורה מזוקקת. התפקיד החשוב והקריטי שלנו הוא להעביר להם כמה שיותר אחוזים של תורה בתוך הצינור הזה, ופחות מהמיקס של הפצעים, ההרגלים, הפרשנויות והחלקים הבלתי מעובדים שלנו.

זה מתחיל קודם כל בבירור שלנו באותם רגעים בהם אנחנו מופעלים מהתנהגות של הילד הקשורה לעולם של שמירת תורה ומצוות: מה באמת הפעיל אותנו? האם זה כאב רוחני טהור שהנשמה מתקשה לשאת, או שיש שם...

פחד

מפני מה יגידו אם יראו אותו ככה.

מפני מה יקרה בעוד כמה שנים, אם עכשיו אנחנו במצב הזה.

הפחד שטבוע בתוכנו מעבירות, או מלהיות לא בסדר.

בושה

איך לא הצלחתי להנחיל דבר כל כך פשוט ומובן מאליו.

איך ציפיתי שהוא יתנהג אחרת, הרי אני בעצמי מתקשה בתחום X?...

אשמה

הייתי צריכה להתחיל מוקדם יותר.

הייתי צריכה לפעול אחרת.

כעס

נו, ברור, הוא לומד את זה ממישהו אחד ושתינו יודעות מי זה.

היא פשוט מצפצפת עלי!!

בהלה

כשאני הייתי ילדה, לא הייתי מעזה אפילו לחשוב על זה.

הבהלה מפני המבט המוכיח של אבא/אמא שעולה בירכתי המוח.

אולי הילד שלי צודק ואני סוחבת טעות כבר שנים?....

תסכול

איך בכלל יש פה סימן שאלה? הרי ברור שכך צריך לעשות וזהו.

זה קו אדום. איך יכול להיות שהיא לא קולטת את זה?

ואחרי הבירור הזה, אחרי הניקוי של החלקים האנושיים הכל כך טבעיים ונורמליים ושכיחים שלנו,

אנחנו יכולות להיות בהובלה אמיתית. אנחנו יכולות ללמד את הילד שלנו את תורת אימך, את התורה שלנו שמגיעה ארוזה בתוך דוגמה אישית של עבודת מידות ועבודת אלוקים. אנחנו יכולות להבין איזה מסר אני מלמדת פה באמת:

האם זהו ערך של מצווה או הלכה, שמבקש תהליך של למידה ואימון עד להפנמה עמוקה, כמו מיומנויות התפתחותיות אחרות, או שהקול שמדבר מגרוני הוא קול אחר? קול שאומר מילים כמו...

"את חייבת לשמוע בקולי"

"אל תכעיסי אותי כדי שאני לא אתפרץ"

"זה שחור או לבן, אני לא מסוגלת לשאת אפור"

"אל תערער אותי, אני לא יודעת מה יקרה אז"

שנזכה להעביר לילדים שלנו קול צלול, טהור ומעורר השראה. שתהיה התורה מתוקה ופנימית ואוהבת, תורה שהיא סם חיים, אוויר לנשימה, יד בחשיכה.

לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית. מתמחה בהורות לילדים עם רגישות גבוהה, קשיי ויסות רגשי, והורות לתאומים. לתגובות ויצירת קשר: leah.rbach@gmail.com