חני ליפשיץ

איתי ניסה למנוע ממנו: "עזוב, אל תערב את הדתיים האלה. נסתדר לבד", אבל יונתן ראה את הצבע שירד לו מהפנים, והתקשר בכל זאת

"פתאום שמענו צעקות, וחבורה של כפריים שעטה אלינו בפראות עם מקלות"

חייכתי לעצמי. זה בדיוק מה שאני עושה: מביאה לסורוג' חרוזים עם מילים, אותיות, חיים, כדי שהוא יוכל לשלב אותם בצמידים חדשים. כדי שמישהו אחר, בדיוק כמו יערה, יוכל למצוא את הסימן הזה

המילים שלה פגשו אותי כמו ברק. הרגשתי דמעות חמות בעיניים. איך כל הדאגה והמתח מתמסרים לרגע אחד של אמת

לפעמים, אחרי כל הנתינה הזאת, אחרי כל מה שאני עושה בשקט, אני פוגשת מציאות שלא דמיינתי. והיא לא תמיד קלה. המרחק בין אכזבה לגאולה

יש כאלה שמתיישבים בפינה, כי זה הכי רחוק מהעיניים. ויש רגעים שבהם מספיק שמישהו יסתכל עליהם אפילו לכמה רגעים, כדי להזכיר להם:  אתה לא שקוף

העיניים שלה היו יבשות, אבל כל הגוף שלה דיבר שברון. כשהתיישבתי לידה, היא לחשה: "אני לא יודעת איפה מותר לי להיות עכשיו"

שק שינה עם אור בפנים – סיפור על תקווה, אמת, וחלום שעדיין מהדהד. האור בפנים עדיין שם