גם בקצה העולם, שכל יהודי ידע שיש לו בית

היא הזיזה כיסא, פינתה לו מקום ליד השולחן והושיטה לו צלחת.

"אתה רעב?".

"מת מרעב".

"מעולה. תכף יש אוכל".

עמדתי בצד והסתכלתי עליה.

ופתאום שמתי לב.

גלית כבר לא משכה בשרוולים.

הסוודר החום עדיין היה עליה.

גם הגעגוע.

אבל הידיים שלה, שלפני שעה נאחזו בשרוולים, היו עסוקות עכשיו בלפנות מקום למישהו אחר.

כשהגיעה השעה ללכת, גלית הסירה את הסינר, הרימה את התרמיל וסידרה את הסוודר על כתפיה.

"את יודעת מה אמא שלי הייתה אומרת אם היא הייתה רואה אותי כאן?".

"מה?".

"שסוף סוף למדתי לעצור קצת", היא חייכה.

ראיתי איך היא הסתכלה על המטיילים שישבו יחד, על השולחנות העמוסים ועל המטבח שממנו המשיכו לעלות קולות וצחוק.

"נראה לי שאחזור מחר. אם זה בסדר".

"גלית, את כבר יודעת את התשובה".

היא חייכה ויצאה.

נשארתי לעמוד בפתח, מביטה בה מתרחקת עם התרמיל הגדול והסוודר החום.

חשבתי על אמא שלה. על הבית שתמיד היה מלא באנשים. על הקפה, העוגיות, הכיסאות שאמא שלה הייתה מפנה לכל מי שנכנס.

וחשבתי על גלית, שרק לפני שעה ביקשה רשות לשבת, ועכשיו כבר מפנה בעצמה כיסאות לאחרים.

לא יכולתי להחזיר לה את אמא שלה.

גם לא לקחת ממנה את הגעגוע.

אבל לפחות לכמה שעות, בקצה השני של העולם, היא לא הייתה צריכה לשאת אותו לבד.

ואולי זה כל מה שאנחנו מנסים לעשות כאן.

לדאוג שגם בקצה של העולם, כל יהודי ידע שיש לו בית.