אני לא הולכת לאיבוד. אני יוצאת להרפתקאות. והקב"ה מוביל אותי

יש לי בעיה עם כיוונים.

בעיה קשה.

אני אומרת את זה במבוכה מסוימת, כי בסך הכול אני מחזיקה מעצמי אישה די בסדר, אבל בכל מה שנוגע לצפון, דרום, מזרח ומערב, יש לי כנראה איזשהו נתק במוח.

עשרים וחמש שנה אני גרה בקטמנדו.

עשרים וחמש!

ועדיין מסוגלת ללכת לאיבוד בסמטה שנמצאת חמש דקות מהבית שלי.

אל תשלחו אותי לגוגל מפות. אני מסתובבת עם הטלפון לכל הכיוונים, החץ הכחול מסתובב יחד איתי, ושנינו לא ממש יודעים לאן אנחנו הולכים.

בדרך כלל אני משתדלת לצבוע את החיסרון הזה בצבעים קצת יותר מחמיאים.

מספרת לעצמי שאני לא הולכת לאיבוד, אני יוצאת להרפתקאות. אני לא טועה בדרך, אני מגלה מקומות חדשים.

ככה זה כשאת נחושה להפוך כל חולשה לתכונת אופי מרשימה...

אבל לפעמים, אני מודה, גם לי נמאס מההרפתקאות של עצמי.

ככה מצאתי את עצמי לא מזמן באמצע סמטה צרה בקטמנדו, במקום שלא הייתי בו מעולם.

 לא היה לי מושג איפה אני.

ואז שמעתי קול של אישה.

היא דיברה באנגלית. מולה ישב גבר נפאלי, בפתחו של בית הארחה קטן.

בהתחלה לא הקדשתי להם תשומת לב מיוחדת. זוג שיושב יחד. יש אלפים כאלה בנפאל.

אבל משהו בקול שלה גרם לי להאט את הצעדים.

היא דיברה מהר מדי, בקול שהיה בו משהו מתוח, כמעט מבוהל.

והעיניים שלה. וואו, העיניים שלה.

הן התרוצצו כל הזמן. אליו. הצידה. אל הרצפה. ושוב אליו.

כמו שתי ציפורים קטנות שמחפשות חלון פתוח.

הוא אמר לה משהו בקול נמוך. היא ענתה. 

לכאורה, מחווה פשוטה של קרבה. אבל היה משהו באופן שבו הגוף שלה קפא, שגרם לי להרגיש מאוד לא בנוח.

לא ידעתי מה מתרחש ביניהם. לא הכרתי אותם. ואולי בכלל אני מדמיינת. אבל משהו שם לא נתן לי מנוח.

המשכתי ללכת עוד כמה צעדים. ואז נעצרתי.

מה אני בכלל מתערבת?

אולי אני טועה?

אולי זאת סתם מריבה בין בני זוג, ואני עומדת להביך את עצמי ואת שניהם?

אבל משהו בעיניים שלה לא נתן לי להמשיך.

אז חזרתי.

התיישבתי לא רחוק מהם, כאילו אין לי משהו טוב יותר לעשות באמצע היום. הסתכלתי על האנשים שעברו בסמטה. על האופנועים שנדחקו בין הבתים. על החיים הרגילים שהמשיכו להתנהל מסביב.

אבל בעיקר הסתכלתי עליה.

כי בינתיים קלטתי עוד משהו.

המבטא שלה.

יש משהו באנגלית שלנו, של הישראלים, שגם אחרי אלפי קילומטרים מהבית אי אפשר לטעות בו.

היא ישראלית.

הייתי כמעט בטוחה.

ואז היא הרימה את הראש, והמבטים שלנו נפגשו. לרגע אחד קצר.

היא הסתכלה עלי. אני הסתכלתי עליה

 ומיד היא השפילה את העיניים.

אני לא יודעת להסביר למה, אבל באותו רגע כבר ידעתי שאני לא מסוגלת פשוט לקום וללכת.

אז נשארתי.

אחרי זמן מה היא יצאה החוצה. חיכיתי שתתרחק מעט, וניגשתי אליה.

"סליחה", שאלתי בשקט, "את ישראלית?".

היא הביטה בי, מופתעת. "כן".

"גם אני", חייכתי.

היא לא חייכה בחזרה. רק הסתכלה עלי במבוכה גדולה. ואז הציצה מעבר לכתפי. כאילו מנסה להבין מי אני, מה אני רוצה ממנה, ולמה דווקא עכשיו.

עמדנו שם, שתי נשים ישראליות, באמצע סמטה נפאלית.

אני לא ידעתי איך הגעתי אליה.

והיא עדיין לא ידעה אם היא רוצה שאשאר.

סיפרתי לה שאני גרה כאן כבר שנים רבות, שיש לנו בית חב"ד לא רחוק, ושאם היא צריכה משהו, כל דבר, היא יכולה לפנות אלי.

"באמת", אמרתי לה, "את לא חייבת להסביר לי שום דבר".

היא שתקה. הסתכלה עלי. הסתכלה הצידה. יכולתי לראות את המלחמה שהתחוללה לה בתוך הלב באותם רגעים.

לספר? לא לספר?

לסמוך על האישה הזרה הזאת, שצצה משום מקום?

ואז היא התחילה לדבר.

בהתחלה לאט. משפט קצר. עוד אחד. מדי פעם עצרה, כאילו היא בעצמה נבהלת מהמילים שיוצאות מפיה.

אני לא מיהרתי לשאול. רק הקשבתי.

היא סיפרה איך הגיעה לנפאל לפני כמה חודשים, ופגשה בחור נפאלי בשדה התעופה. הוא החזיק בידיים שלו שלט. אבא שלו מנהל את ההוסטל הקטן לתיירים, והוא אוסף אותם היישר מהשדה.

סיפרה על הקשר עם הבחור הנפאלי. על ההתקרבות. על ההבטחות. על הלחצים.

על הדרך שבה מה שהתחיל כקשר זוגי הפך בהדרגה למשהו אחר לגמרי.

מאוד לא טוב.

איך מצאה את עצמה קשורה אליו יותר ויותר, עד שלא ידעה איך להשתחרר.

איך לאט לאט הלכה ואיבדה את היכולת להחליט בעצמה.

ואיך היא כבר רוצה לצאת משם.

כל כך רוצה.

אבל לא יודעת איך.

היא דיברה, ואני הקשבתי.

ולא שאלתי אותה למה לא הלכה קודם. ולא ניסיתי להסביר לה מה הייתה צריכה לעשות אחרת.

כי נורא קל לדעת איפה נמצאת היציאה, כשאנחנו עומדים מחוץ לסיפור של מישהו אחר. הרבה יותר קשה למצוא אותה כשאנחנו לכודים בתוכו.

וכל הזמן הזה הסתכלתי בעיניים שלה.

אותן עיניים שרק לפני כמה דקות התרוצצו בחוסר מנוחה. ועכשיו, מדי פעם, הן הצליחו לנוח.

עלי.

אישה זרה לחלוטין, שפגשה במקרה בסמטה קטנה בקטמנדו. ופתאום היא מספרת לה את הדברים הכי אישיים והכי כואבים שלה.

ככל שהיא סיפרה, הבנתי שלא מספיק שאקשיב לה. צריך גם למצוא דרך לעזור לה לצאת משם.

"תקשיבי לי", אמרתי לה לבסוף, "את לא לבד כאן. אני איתך. ואם את רוצה להיפרד ממנו, אני אלווה אותך בכל הדרך. נעשה את זה ביחד, ובצורה בטוחה".

היא הסתכלה עלי.

אני לא יודעת מה בדיוק עושות מילים כאלה בלב של אישה שמרגישה לכודה. אולי הן לא פותרות דבר.

אבל לפעמים הן פותחות חריץ קטן בחומה.

וחריץ קטן מספיק כדי שאפשר יהיה לראות דרכו שיש גם עולם בחוץ.

נפרדנו אחרי שדאגתי שיהיה לה מספר הטלפון שלי. אבל הפרידה הזאת הייתה רק ההתחלה.

בימים שלאחר מכן היינו בקשר.

עשיתי כמה דברים שאני מעדיפה להשאיר מחוץ לסיפור הזה...

היו שיחות. היו החלטות. היו צעדים שהיה צריך לעשות בזהירות רבה, ואני לא רוצה להיכנס אליהם כאן.

אבל דבר אחד אני כן יכולה לספר.

יומיים אחר כך היא כבר ישבה אצלנו בבית חב"ד.

איתנו.

בטוחה.

הכנו לה משהו לאכול, אבל היא כמעט לא הצליחה לגעת באוכל. רק מעט מהמרק שהגשנו לה.

היא בכתה, והרבתה להשפיל את המבט. גם כשהייתה כבר איתנו, במקום בטוח, העיניים שלה עדיין התקשו להתרומם.

ישבתי איתה, וחשבתי כמה זמן לוקח לפעמים לגוף וללב להבין שהם כבר לא צריכים לפחד.

ואז, אחרי כמה שעות, קרה משהו קטן.

כל כך קטן, שאולי מישהו אחר אפילו לא היה מבחין בו.

היא חייכה.

קצת.

ואחר כך, לרגע אחד, אפילו צחקה.

לא צחוק גדול. לא צחוק של מישהי שכל מה שעבר עליה כבר מאחוריה.

צחוק קטן כל כך.

אבל אחרי כל מה שראיתי בעיניים שלה, הוא היה בשבילי עולם ומלואו.

כי בפעם הראשונה מאז שפגשתי אותה בסמטה ההיא,

ראיתי קצת שקט.

קצת אור.

יכולתי סוף סוף לנשום לרווחה.

הסתכלתי שוב באותן עיניים שראיתי בסמטה, והפעם, לפחות לרגעים קטנים, הן כבר לא חיפשו לאן לברוח.

"חני, אני בחיים לא הייתי באה אליכם בעצמי".

הסתכלתי עליה.

"לא הייתי באה לבית חב"ד", היא אמרה. "לא הייתי מעזה".

מאז היא חוזרת ואומרת לי את המשפט הזה. שוב ושוב.

"בחיים לא הייתי פונה אליכם בעצמי".

והמשפט הזה לא יוצא לי מהראש.

כי עשרים וחמש שנה אנחנו כאן. עשרים וחמש שנה שאנחנו פותחים את הדלת לכל ישראלי שמגיע.

אבל יש גם אלה שלא יודעים איך לבקש. שמתביישים.

שמפחדים.

שמשוכנעים שלא יבינו אותם. שלא מעזים אפילו לדפוק בדלת.

אלה שאולי עוברים ממש לידנו, נושאים בתוכם סיפור שלם שאיש לא שמע, וממשיכים ללכת.

ואנחנו בכלל לא יודעים שהם שם...

לא תמיד מספיק להשאיר את הדלת פתוחה.

לפעמים צריך לצאת החוצה.

לפגוש אותם במקום שבו הם נמצאים.

אני חושבת הרבה על הסמטה ההיא. על הפניה הלא נכונה. על העצבים שלי. על החץ הכחול בגוגל מפות שלא הצלחתי להבין.

ועל הבחורה הזאת, שישבה שם ולא ידעה שעוד מעט מישהי תעצור לידה.

מישהי שלא חיפשה אותה בכלל.

אני כל כך מודה על הטעות ההיא.

כי אם הייתי יודעת בדיוק לאן ללכת, הייתי כנראה מגיעה למקום שאליו רציתי להגיע –

אבל לא הייתי מגיעה אליה.

אז אולי אני באמת לא יודעת איפה הצפון.

לא אולי. אני באמת לא יודעת.

אבל בורא עולם,

הוא ידע בדיוק לאן אני צריכה לפנות.