יש הגדרות שאני כבר לא צריכה. אבל את זו אני הכי אוהבת

כשאת מקבלת כמויות גדולות של מיילים ואת במצב רוח ציורי כמו זה שהיה לי בפריז לפני שבועיים, את מדמיינת.

הרבה מהנשים שכותבות לי אני מכירה, והרבה לא.

כל מה שאת לא מכירה, את מדמיינת.

מה את מדמיינת? את מדמיינת את גיל הכותבת, את המראה, מידת הצדיקות וכל מה שכולם מטיפים עליו בסיסמה שאומרת "נו, אל תהיו שיפוטיים", ואת הכי שיפוטית, כי שיפוטיות עוזרת לך למקם אחרים ואת עצמך בקוביות. תכונה אנושית בסיסית שעוזרת לעשות סדר. אחריה אפשר לדון ולראות איפה צדקת ואיפה פחות.

נעצרתי על המייל שלה. משהו בו היה כאוב, רגוז, נראה שלא סגור עם עצמה, מלא כעס בכלל, ועוד יותר על היותי בעלת תשובה, בפרט.

קראתי שוב, והבנתי שאולי קשה שם משהו עם הרגשות שלה ועם הרגישות שלי.

חשבתי בלבי אם רק איתי היא ככה, או שאם אשב לשיחה, וזה קורה לי פעמים רבות, עם מישהו מבני המשפחה שלה, הוא יספר לי שלא רק מולי היא כזאת קשוחה, אלא גם מול כולם, ושכבר אף אחד לא מתרגש ממנה כלל.

היה בה משהו שבכל זאת אהבתי. נחישות כזאת, עצבים עם כיוון ללא פשרות. התחשק לי לחבק אותה. הודיתי לה כל כך, כי חוסר ההתאמה בין האוויר הסבוך והמילים שלה, עשו בי ברכה גדולה. הרגשתי כמה שהיא אישה טובה.

"מדוע את צריכה להתהדר בתחתית העמוד בתואר סבתא בעלת תשובה, האם לא הגיע הזמן שתסירי את התואר האחרון, שהוא צורם לי מאוד, מה יש לך להתפאר בזה??? (שלושה סימני שאלה, במקור) האם אדם יתפאר בדברים שליליים שהיה בהם?" (הכותבת התייחסה לשורת ההגדרה שכתובה בעמוד הטור שלי בקטיפה).

למה הרגשתי ברכה?

כי כור הברזל, הטור שלי בעיתון "קטיפה", חוגג תיכף עשור, וזו כבר סיבה לעוגה. השורה שכתובה כל שבוע כאן למטה נכתבה ולא שונתה מהשבוע הראשון. פעם, קרובת משפחה בני ברקית שהיא ברז"ל מהבית (משפחת ברז"ל שהם ראשי תיבות הם שבט מזוהה. זה לא "בלהה רבקה זילפה ולאה", האימהות הקדושות, זה "בני רבי זלמן לייב". מי שהוא חלק מהמשפחה הזאת יודע מיד, זה כמו קוד סודי מוצפן בכניסה לצפת, לשם הגיע לפני דורות הרב זלמן לייב המקורי. הוא קבור ליד האר"י), אמרה שבעיניה, בשורה התחתונה, המילה "אמא", כהגדרה, צריכה להיות הראשונה. והיא צדקה, ואני מסכימה איתה, אבל אף אחד מאיתנו לא הואיל לשנות. זה לא היה כזה נורא, הסתדרנו כאן כולנו, די בנוחות.

מדי פעם אני שוב אומרת לעצמי שאני חייבת לעדכן את מלל השורה, כי יש בה הגדרות שאני כבר לא צריכה. שגדלתי מהן. כשמשהו בחיים הבוגרים של עצמך עושה בך הודיות, מילים שדיברו אלייך פעם והיו נצרכות, באמת כבר מיותרות. אמרתי לעצמי שאני אתקשר לרוחמה העורכת, ושנכתוב רק: "מייל לתגובות".

כי אני אוהבת את התגובות שלכן. מרגישה איך אנחנו חיות בשדות הפרחים והמילים. והמיילים. אתן עוזרות לי, מחדדות לי, אנחנו יחד.

אבל מכל השורה הזאת, שלהלן כעת תיקרא "שורת הפרידה", כי זה טור פרידה משורה, למי שעוד לא מבינה, מכל המילים בשורה אני הכי אוהבת את ההגדרה "סבתא בעלת תשובה". מההגדרה הזו אני לעולם לא נפרדת.

למה?

זה קל. כי בשביל להיות סבתא את צריכה להיות אמא. ולפני שהייתי אמא, הייתי ילדה. ילדה טובה. ממש לא שלילית. כדי להפוך להיות אמא, בשבילי לפחות, זה לא היה פשוט, בשביל להיות אמא הייתי צריכה הרבה תפילות ודמעות. ואחרי שהייתי כבר אמא, כדי להצליח בחינוך לתורה בכלל ובלגדל ילדים בילדות שונה משלך, בפרט, את צריכה אינסוף מאמץ, וידע, רגישות, והשגחה. ובשביל לגדל עוד דור כזה, שלישי, שישמור על מה שאת התאמצת להביא, את בכלל צריכה אומנות אנושית וברכה עילאית. להיות בעלת תשובה, מה? לוותר על זה? למה לי? את רצינית? זו המהות שלי.

כתבתי לה, לאישה הנהדרת, שלא מזמן, כאן, כתבתי טור שכותרתו הייתה, "שלום, אני אפרת ברזל ואני בעלת תשובה". המשפט הזה הופיע בטור ההוא איזה עשר פעמים. רק כדי להדגיש. אני אוהבת להיות בעלת תשובה. אני אוהבת לקדש שם שמיים, אין לי צורך בהחבאה והסתרות. אני אוהבת להיות הבעלים של הכוח הזה, כוח התשובה, של עצמי, שנברא עוד לפני כל העולמות. מה יש יותר נפלא מלהיות בעלים של תשובה? לקחת, להשתמש, לקרב? להתקרב? זה ביטוי שנכתב במקור ממילא לאנשים דתיים.

להיות בעל תשובה זה פאר בעיניי. ויש על מה להתפאר. כשאני מסתכלת לפעמים על התמודדויות שיש למשפחה שלי, לילדים שלי, לנכדים, לעצמי, עכשיו, בזמנים האלה, אני עוד יותר מתפארת וגאה. כמה מאמץ דורשת הפעולה של לחזור בתשובה. אני לעולם רוצה להיות בעלת תשובה. איך הבנים שלי עונים בגאון ובנימוס להורים שלי על לימוד תורה מול צבא, איך הבנות שלי גאות בצניעותן, איזו נחת זו לבורא עולם.

להתראות, שורת השורות. נשאיר רק מייל לתגובות?

Efrati41@gmail.com