איזה נורא זה אם לא יהיו לנו בחיינו אנשים סביבנו שלא נרצה לרצות?

הטור הזה נכתב כטור חגיגי לכבוד גיליון 700 של מגזין קטיפה, הוא יעסוק בנושא רגשי נפיץ ומשמעותי. אני זוכרת את גיליון 600. כדי להיות יצירתית ומקורית, כתבתי אז טור חגיגי בן שש מאות מילים, בדיוק.

הפעם אכתוב 700 מילים על תופעה רגשית שאני כל הזמן נתקלת בה, והיא מציקה לי בעקמומיותה.

מתלבטת מה יהיה בגיליון 800, כי שם זה כבר לא יעבוד לי. בעבר לימדה אותי מלכה לבקוביץ', העורכת הלשונית של קטיפה, ש-700 מילים זה הגבול העליון שאני יכולה לאכלס בעמוד. וגם לימדה, שלא ממש כדאי ללכת על המספר הזה, כי כשצפוף, צפוף.

במילים, כדאי לאוורר. בפועל אני כל שבוע מוצאת את עצמי מורידה ומורידה מילים מיותרות לכיוון שש מאות חמישים. כמה צער יש לי לפעמים על מילים דחויות שננטשו בחוץ. אבל ככה זה, וזה טוב. גבולות ועמידה בהם זה דבר מבורך. וזה יהיה משפט שער הפתיחה לטור של היום. שידבר על גבולות ועל התולדות המבורכות שלהם.

אני שומעת הרבה, בנימת צער, את הביטוי "הייתי ילדה מרצה". שומעת אותו בהקשרים לא טובים. שומעת אותו במשמעות "חילוץ" או "הצלה", בהקשרים מבריאים או מסיימי תהליך. זה נהיה ממש באופנה, "זהו, אני כבר לא רוצה להיות ילדה מרצה".

הפועל "לרצות" אחרים הפך להיות לגנאי, וכן, יש קשר בין הטור הקודם שכתבתי כאן בשבוע שעבר, כי אלה היו המילים שנאלצתי להשאיר בחוץ. ידעתי שהן יבואו בעמוק יותר כשיהיה לי מקום, בהמשך.

אני ודאי מבינה מאיפה מגיעה העוצמה השלילית בפעולת הריצוי, וכמה היא קשה כשאין בה בחירה, וכשהיא נעשית בכוח או כקורח מציאות מצוקתית. זה נורא. וזה קשה, ולא לכך הכוונה כאן.

כי פעולת הריצוי החיובית של אנשים אחרים בחיינו אינה רק דבר שלילי. בטח אם הוא נעשה בידיעה ברורה ולשם תועלת הדדית.

העניין הזה קשור לגבולות ולחופש, ואשמח להסתובב היום סביב שתי המילים האלה.

העולם בחוץ עסוק כבר שנים בלוחמת "חופש", "חופש" ואל תגידו לי מה לעשות. "יש לי רצונות משלי", "תנו לעשות מה שאני רוצה". אנשים מספרים ארוכות על הדרך שלהם אל החופש, זו שאליה רצו להגיע כדי להיות שמחים.

נו, ואז?

נגיד שהם הגיעו אל חלום החופש שלהם, ואף אחד לא אומר להם מה לעשות. באוטופיה כמובן.

הם יושבים בתוך ה"חופש חופש" שלהם, ומחכים. יושבים בתוך ה"חופש חופש" שלהם, נטולי מחויבות או גבולות חיצוניים, אלא רק כאלה שהם כאילו עליהם מחליטים.

בואו נדמיין שניה חופש מוחלט. אי, עץ דקל ופרי קוקוס. ערסל. אין חובות, אין גבולות, אין זמן, אין "חייבת ללכת", אין "חייבת להספיק", אין "יואו מה אני אעשה, איך אני אשיג". אין משימות, אין מטרות, אין משמעות, אין אסור, אין התחלה אין סיום.

תשימו לב אל עצמנו. מה קורה כשאנחנו לא חייבים לעשות כלום? אני מבינה שקשה לדמיין זמנים כאלה, אבל אפשר. אין "יואו, מאוחר", אין מישהו שמחכה שייקחו אותו, אין משהו לסיים, גם לא ספר.

בשיטת חיים כזו נפסד מהאדם, נלקח ממנו, תענוג מספק מאוד שנקרא "סיום תהליך", או "הנה", "סגירת מעגל", "הייתי צריך ומצאתי" או "איך שימחתי אותה", כי היא ביקשה ועשיתי למענה. נעלם מן האדם הרגש הזה שהוא היה צריך – ועשה, סיים גלגל פעולה. קצת כמו העונש של הנחש. "אל תפנה אלי", אומר לו ה', "יש לך כל מה שאתה צריך", "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך, בחיים לא יהיה חסר לך כלום", "אין לך מה להתאמץ", "אין לך גם מה לתת, כי הילדים הגחונים שלך, גם הם אוכלים רק עפר ואבק, וגם להם יש".

איזה נורא זה אם לא יהיו לנו בחיינו אנשים סביבנו שלא נרצה לרצות?

למי נביא הפתעות? איך נחיה בלי הרגש הזה של הכנות נעימות לרצות בהם אנשים יקרים לנו? עזבו שנייה את הצד המקבל, אני מדברת על הצד הנותן.

איזה חשוב זה להנאת הנותן, לדעת מהם הגבולות והכללים של האחרים?

איזה חשוב זה לדעת באיזו שפה לרצות סובבים?! איזה כלי נפלא זה של קשר קרוב ונעים?

יש לי רק עוד שמונים ושש מילים, אז אחשבן אותן היטב, כי גבול הוא מתנה שעושה שקט בנשמה. גבול הוא יכולת להרגיש סיום, וסגירה, תודה, ואיזו ילדה את, טובה.

אני תמיד נותנת את הדוגמה על פרחים ואהבתי לנוריות. ושואלת כך: אם יש לי יומולדת, ובתי יודעת שאני אוהבת פרחים, ומכל הפרחים, נוריות. ואני אוהבת את הבת שלי, ורוצה לעזור לה לשמח אותי, כי ילדות רוצות לשמח אימהות. מה כדאי לה שהיא תקנה לי במחלקת המתנות?

תשובה, כמובן: נוריות.

ובזה שגיליתי לה את כללי הפרחים שלי, ואיך אוהבים אותי, אני עוזרת לה או מכבידה? וכשהיא תקנה לי ואהיה מרוצה, זה ישמח או יעציב אותה?

וכשבורא עולם נותן לנו כללים לאהבתו, זו שלילת חופש או מתנה להקל עלינו את עבודתו?