נדוניה של סכו"ם וכרית, ותובנות מחנויות נעליים

בעלי הגיע, בין היתר ובין כל השאר, עם נדוניה של שתי כריות שהוא הביא איתו מבית הוריו. לא משנה כמה דירות עברנו ומה התחדש בעולם, בעלי לא נפרד מהכרית שלו. "היא איכותית, היא של פעם, כבר לא מוכרים דברים כאלה". מלונות, שבתות, חו"ל – הכרית איתנו. נאמנה לבעליה.

אם כבר נדוניה, ואם קצת גם מהצד שלי, אחותה של סבתא שלי, זו המפורסמת מלונדון, דודה מדי מבעלז, קנתה מתנה, בין היתר ובין כל השאר, לכל ילד שלה ולכל נכד שהתחתן – סט סכו"ם אנגלי מהודר, מצופה כסף, כזה בריטי, של אליזבט. כשההורים שלי התחתנו, למרות העובדה שהם לא ילדים שלה, גם להם היא קנתה.

אבל בגלל שההורים שלי התגרשו, ואני, כבר היה ברור שאני זאת שמארחת, וסעודות, וחגים, וילדים, ואני אשתמש יותר במזלגות וסכינים, הגעלנו והטבלנו, והסט עבר להיות שלנו. כל שבת הוא מפאר כאן בהידורו את השולחן.

רק שהסט מהדודה כלל סכו"ם אישי לכל סועד, מספיק לכולם, עם הרחבות של מזלגות קטנים, כפות למרק, כפיות לפתן וסכין לדגים (סכין לדגים!).

אבל מה? ללא כלי הגשה. ללא כפות מרכזיות לתת דרכן עוף, בשר, אורז או רוטב. זה היה ממש בסדר גמור. אנחנו אסירי תודה, באמת סט של מלכה.

אחרי שההורים של בעלי נפטרו, הלכנו, האחים, אל הדירה שלהם בצפון תל-אביב, כדי לראות מי לוקח מה. סטים של "רוזנטל" שיצאו לי מהם העיניים, כמה יפים, לא יכולתי לקחת, כי אי אפשר להכשיר אותם.

אבל אז, כשהתקדמנו בדירה, פתחתי מגירה ולידה עוד אחת, מתוך מה שיכול להיקרא "מזנון".

מגירה כזאת מעץ חום מלא, שבבסיסה בד קטיפה אדום, עם חלוקה של מקום. סכינים, מזלגות. אני מערבבת טיפה, מזיזה ימינה-שמאלה, ורואה בדיוק השלמה: לאמא של בעלי היה סט סכו"ם אחר משלי לכל סועד, אבל כלי ההגשה, ובשפע, כולם זהים, אבל בדיוק, לסט הסועדים שלי, מהדודה. מובן שמיד לקחנו, ומובן שהתפעלנו מאיך כל אלה חיכו שם בשקט, לנו, ואיזה מזל שהתחתנו.

נחזור לכרית, או שנעבור לנעליים?

למה נעליים? כי סיומה הטוב של סאגת הכרית, שהזדקנה והזדקנה, שכל הנוצות והפלומה יצאו לה עם השנים, והתפזרו באוויר. אני ניסיתי, כרעיה טובה, להציל אותה. למלא נוצות או לפחות להפסיק נשירה, לתפור בצדדים ולמגר עזיבה. אבל כלום לא עזר, הכרית פרשה.

הלכנו יחד, בחגיגיות ראויה, במשך החודשים האחרונים כמה פעמים, לקנות כרית חלופית חדשה. בעלי ישר היה אומר למוכר: "תביא לי את הכרית הכי יקרה". ככה חינכו אותו. שיקר זה טוב. אותי לא ממש חינכו ככה, אני יותר מהפרולטריון, אבל על זה עוד נדון בהזדמנות. בכל פעם כשהתארגנו לקנייה, זה לא הלך. אפילו שהכנסנו לעגלה את הכי יקרה – היא לא הייתה נוחה. הייעוץ שלי, כאילו שאני מבינה בתחום, כשל. המקומות שלקחתי אותו אליהם היו בעיניו לבוז. "כרית זה עניין למקצוענים, אני לא קונה יותר בכל המקומות החדישים האלה שלך, שיש שם גם כריות וגם כל מיני רהיטים. כרית - מייקרים".

עכשיו שנייה נעליים, וחוזרים.

בנעליים בכלל, ובפרט בנעלי ילדים, מוכרות, מוכרים וחנויות, חלה בפירוש הידרדרות הדורות.

זה התחיל לבלוט לי כבר לפני יותר מ-25 שנה, כשהלכנו לקנות עם הילדים נעליים. פעם, כשאני הייתי ילדה, היו מודדים לנו נעליים בכבוד. כבוד לכף הרגל ההולכת וגדלה. אני זוכרת איך סבא שלי היה לוקח אותי לחנות בשם "אבנעל", בסוקולוב בהרצליה. כמה כבוד היה לסנדל ולחילופי העונה. המוכרת הייתה מבינה, היו מתייעצים איתה, היא הייתה קצת לוחצת, מסבירה, מתרחקת, מתקרבת.

אז איפה הן, כל המוכרות ההן?

אני זוכרת את בעלי שואל בחנות נעלי ילדים איזה מוכר לפני שנים, "זה נראה לך טוב לילד?". אני זוכרת שאמרתי לו בשקט, "אין לך מה לשאול אותו, הוא בחור צעיר שהתחיל לעבוד פה אתמול, אתה יודע יותר טוב ממנו". כי זה מה שקרה עם בגדים, ונעליים, וג'אנק פוד.

"אני רוצה לקנות כרית בחנות שתהיה בה מוכרת מומחית, כזו שתדע, שתמליץ, שתבין דקויות של נוצה". "אין כבר כאלה", ניסיתי. "יש", הוא ענה.

והגענו. והיא חיכתה לנו. מוכרת נהדרת. מומחית ומבינה. והיא הסבירה והמליצה, ושיתפנו אותה בייאושנו, ובגעגועים למוכרות היודעות של פעם. והיא עזרה, וצדקה, וליל מנוחה.