בשקט בשקט, כרסם בי פחד. ואם הוא צודק? ואם היא תקפוץ באמצע השבת?

הכל התחיל מזה שאני מאלה שאין להם שום בעיה לאסוף רהיטים ענתיקיים מהרחוב. אנשים זורקים אוצרות שכואב הלב. חפצים מלאי נוסטלגיה של דור. באופן קבוע אני נעצרת, מסתכלת, אוספת, מדמיינת, משייפת, צובעת, מרוצה. למשל: שרפרף. מצאתי לא מזמן "טאבורט", שרפרף שיוצר בשנות החמישים בארץ. יש שהיו משתמשים בו ככיסא מטבח במטבחים הקטנטנים של פעם. שרפרף צנוע בסיסי. מצאתי אותו בבני ברק פינת רמת גן, צבעתי אותו בלבן – יצירת מופת.

הסיפור ממשיך ביום חמישי ההוא, בסיום הביקור השבועי שלי אצל אמא שלי. היא הגיעה פתאום מכוון המחסן עם פלטה חדשה, מה זה חדשה, ממש ארוזה בקרטונה המקורי, פלטה מהחומר הזה של הביוקר (פלטה קרמית? אולי כך אומרים), בשחור, פס אור מתחתיה בילט אין, עטופה בקלקלרים מקוריים בפינות. חדשה דנדשה לגמרי. "אולי את צריכה את זה, בתי?", שאלה אמא שלי. "וואו, אמא, מאיפה זה?", שאלתי. "אחיך מצא ליד הבניין שלו".

לקחתי.

אבל כשלקחתי הרגשתי איך כל השיפוטיות שלי גואה. הוי, זה היה נורא. "מי זורק כזאת פלטה?", דיברתי אל עצמי. "בטח איזו משפחה שהחליטה לשמור שבת והרימה ידיים. פרץ דתי של רגע ודי, אה?". הגעתי עם הפלטה הביתה.

"מאיפה זה?", שאל בעלי.

"אמא שלי נתנה לי משהו שאחי מצא זרוק ליד הבניין שלו. תראה – חדשה".

"אין דבר כזה", אמר בעלי. "אף אחד לא זורק פלטה כזאת, היא בטוח מקצרת". "למה ישר מקצרת?", התעקשתי, "היא מעולה ויפה", ותקעתי אותה לניסיון בחשמל.

השעה היתה עשר של שישי בבוקר. הכנות לשבת. בעלי יצא לעוד השלמות כוסברה, ואני בישלתי, אבל חיכיתי ליד הפלטה. הכל היה תקין. לא קפץ כלום.

בכל זאת, בשקט בשקט, כרסם בי פחד. ואם הוא צודק? ואם היא תקפוץ באמצע השבת? ואם יאשימו אותי בהרפתקאות שלי, ובגללי האוכל יהיה קר? מה אני צריכה את כל זה על המצפון שלי? בגלל פלטה קרמית מהרחוב?

לפתע ראיתי על הקופסה המהודרת מדבקה לבנה של פרטי משלוח. התקרבתי כמו בלש. הפלטה, מסתבר, הוזמנה מחברה בצפון אל המרכז. היו על המדבקה כל הפרטים. שם המזמינה, טלפון, יום האספקה, כתובת, אותה כתובת של הבניין של אחי.

החלטתי שאני מצלצלת למזמינת הפלטה. "הלו?".

"שלום, יקירתי, תשמעי, זאתתהיה שיחה קצת הזויה, אני מראש מתנצלת. תגידי, יכול להיות שקנית פלטה מהממת וזרקת אותה לרחוב? יכול להיות שהתחלתם לשמור שבת וככה הפסקתם?".

לקח לה רגע, אבל אחריו היא צחקה, וישר אמרה: "בטח, בטח, קנינו את הפלטה הזאת, אבל אחרי כמה שעות היא כל הזמן הקפיצה את החשמל".

בום. שוב בעלי צדק.

"צלצלתי לחברה, אמרו ככה וככה, אבל כבר רצינו להיות רגועים ולא לדאוג על שבת. קנינו פלטה חדשה ודי. תנסי, אולי אצלך היא תעבוד".

ונפרדתי ממנה, ממזמינת הפלטה. בעלי בדיוק חזר.

איך שהוא נכנס, כל החשמל בבית קפץ. הוא לקח את הפלטה, הקרטון המהודר והקלקרים החוצה, ואני החלטתי שאת הסיפור הזה אני שומרת ולא מספרת עד סעודת שבת הערב. סיפורים לשבת כדאי לשמור. הילדים מקשיבים להם אחרת. סיפור על אמא, פלטה, כף זכות ואבא שיודע הכל, בהתחלה בסוף ותמיד. מתי אלמד סוף סוף להקשיב?