"הוא אומר לא לאכול מהמאכלים האלה, כי הם מזיקים, ואני לא הקשבתי"

אני בפריז עכשיו, וקר. וזה עושה לי לרצות לכתוב על פריז אחרת, לפני כעשרים ושבע שנים. הוא חילוני אז, ואני סוג של דתיה. הוא מסמן מהארץ מסעדות ב"מישלן", מסעדות אנינות טעם ולא כשרות בעליל שיש רק בעיר האורות. אנחנו מסכמים שאין מה לנסוע לפריז אם נריב. בטח לא על דת. ולכן אנחנו מחליטים מראש שאני אוכל במלון את האוכל הכשר שלי שאני אביא מהארץ – לחם חי פרוס של "עינן", טונה, ושמן זית. הוא יחכה לי בסבלנות עד שאסיים ליטול, לאכול ולברך ברכת המזון, ואני בתמורה אשב איתו במסעדות היוקרה, מחייכת.

ערב ראשון בפריז, והסידור עובד. אני עם העינן שלי במלון, אחריו אנחנו יושבים יחד במסעדה שהוא בחר. אני, כמובן, לא אוכלת כלום.

למחרת בבוקר, הסידור עובד. עינן ויוצאים. אבל אז אני נשברת. הוא את חלקו ביצע נפלא ועל מלא. ואני את חלקי? קלקלתי. לא יכולתי יותר לראות. להריח. לדמיין שאנשים אוכלים כאלה מאכלים. קמתי בהפגנתיות ואמרתי "בתיאבון, אני מחכה לך בחוץ". לפי הסידור שלנו זה לא היה בסדר.

רבנו.

בבוקר שלמחרת אני קמה מוקדם, מתפללת, רואה אותו ישן. תוך כדי שינה, עם יד ימין שלו, אני רואה שהוא צובט, או מגרד חזק, את זרוע ימין שלו. אני לא מעירה לו, כי אני במריבה איתו, לא מדברת איתו. אבל זה מתחיל להיות מוגזם. הזרוע, האדמומיות. אני לוקחת את המקל של מברשת הסומק הארוכה הגדולה הזאת, כאילו היא חרב, ומסמנת לו, במילים קצרות כאלה שאנחנו משתמשות בהן במריבות, דיבורים פונקציונליים, קצרים, מצביעה עם המקל, "אתה מזיק פה בזרוע לעצמך".

הוא מתעורר, מתיישב על המיטה ואומר "וואי, איזה חלום היה לי". הוא משלים מהר יותר ממה שאני. עד היום. הוא לא מתייחס למריבה כלל, כאילו לא קרתה, ומספר בשצף קצף על החלום שלו. "חלמתי שאנחנו יחד בפריז", הוא אומר. "אנחנו בפריז", אני עונה. הוא ממשיך, "חלמתי שאנחנו הולכים לאיזו מעדניה יוקרתית שיש בה מקרר תצוגה מעוצב עם מבחר מרהיב של תולעים במשקל למכירה. אנחנו נכנסים יחד למעדניה, ואני מבקש מהמוכר שלובש סינר לבן ארוך, 'תן לי בבקשה מאה גרם מזה', ואני מצביע לו על תולעים מסוג מסוים. 'אני אמכור לך את זה, אבל דע', אומר המוכר, 'זה צורב'. 'אני לא שאלתי אותך מה זה עושה, אני ביקשתי מאה גרם מזה'". והמוכר ממלא שקית חומה קטנה, כמו של גרעינים, עם הזה שהוא בחר. "אנחנו יוצאים יחד מהמעדנייה", בעלי ממשיך לספר את החלום, "והתולעת הראשונה מהשקית החומה מתחילה לטפס לי אל הזרוע, וזה צורב נורא. אני מנסה בחלום להוריד את טבעת החנק הצורבת שהתולעים שאחריה עלו כולן ועשו לי על הזרוע, אבל הן לא יורדות. אנחנו חוזרים לתוך המעדנייה. אני מראה למוכר את הזרוע הצורבת, 'תראה, תראה'. המוכר מציע לתולעת פתיון קטן שהוא מניח לי ליד כף היד. תולעת אחת מזהה את הפתיון ומתחילה לרדת ממני למטה, אחריה כל שאר התולעים יורדות בשורה.

"זה החלום. ואני יכול גם לפרשו". גם חולם וגם מפרשן? "פשי", אני אומרת לעצמי.

"בחלום", מסביר בעלי, "אני זה אני, ואת זו את. המוכר, זה הבורא עולם שלך. הוא אומר לא לאכול מהמאכלים האלה, כי הם מזיקים, ואני לא הקשבתי, אבל זו אמת. והמוכר סולח, ומיד עוזר".

"אולי קוראים לזה תשובה?", אני מנסה. משם, ברור, נגמרה המריבה.