וזה התחיל, והאש התלקחה, אבל אבא שלי, בפתית אחד, הציל את המצב

כדי לשרוד כאן בשלום כמשפחה מאוחדת, אנחנו עובדים קשה. למשל, אחד הסעיפים בהסכמים שלנו עם ההורים החילונים שלי ועם אחי האחד, אומר שלא מדברים כאן פוליטיקה בבית. בדרך כלל אנחנו מצליחים, אבל גם יודעים ימים של מריבות וויכוחים. בני אנוש כולנו.

איך סבתא רלי, אמא של בעלי ע"ה, זימנה אותי, ערב החתונה שלנו, אליה למטבח ברחוב אדוארד ברנשטיין 13 בתל-אביב, ושאלה אותי חרישית, "תגידי, אפרת, אתם יודעים גם לריב?".

לא ידעתי מה לענות לה ואיזו תשובה תהיה נכונה, אבל יצא לי "כן", ולה יצאה בתגובה המילה "יופי", בלי שהבנתי עוד לאן הדיון הולך. הייתי כולי בת כמעט 21, שזה לא הרבה קילומטראז' של חכמת חיים לילדה ישראלית די רגילה. "מי שיודע לריב יודע גם להשלים", הסבירה לי אמא שלו, "וזו משימה חשובה בחיים". זוג צריך לדעת לריב. זוג צריך לדעת להשלים. חמותי צדקה.

נחזור למעגל המשפחה המורחבת. זו היתה כזאת "לוליינות סכסוכית", מה שקרה כאן באותן שעות צהרי שישי, לוליינות שרק משפחות שיש בהן סגנונות מעורבבים של דעות ואנשים, יוכלו להבין. מגלשות, סולמות וחבלים של חלקיקי מילים, וזהירות ניסוחית שאם תזוז שמאלה או ימינה תגרום לפיצוץ גלקטי כואב.

אז סגרנו שלא מדברים. לא צבא, לא פוליטיקה, לא מפלגות, לא ערוץ 14, לא ערוץ 12, לא אף שם של חבר מהתקשורת שמקפיץ להורים שלי את הפיוזים.

ואז אבא שלי אמר שהוא רוצה פתיתים. יש לו אהבה מיוחדת לפתיתים. עם בצל. מטוגנים. קצת פלפל, קצת מלח. ברמות שהוא צוחק תמיד ואומר שהוא היה אצל הרופא, והרופא אמר לו שהוא סובל מ"פתיתריה". שישי, צהריים, כולם פה בסלון, אני מבשלת. מכינה כל מיני מטעמים לשבת, וגם פתיתים לאבא. מה אכפת לי לפנק אנשים, ועוד בזול? בנות הן פריקיות של שקט משפחתי ואווירת בית. מה לא נעשה בשביל מרגוע?

ואז מישהו מהבנים שלי הקפיץ את הדיון הנצחי על הצבא ובן גוריון והחזון אי"ש.

"אוי, לא", אמרתי לעצמי. זה יתחיל עכשיו. וזה התחיל. והאש התלקחה. גם אמא שלי הייתה. ודווקא הפעם, להפתעתי, אבא שלי, בפתית אחד, הציל את המצב מהידרדרות במדרון חלקלק. "מי אמר בן גוריון?", צעקה אמא. "אני", אמר אבא. "הוא המציא את הפתיתים. לפתיתים באמת המקורית קוראים 'אורז בן-גוריון'".

"מה פתאום", קרצתי לו בשקט. "אבל יפה על השלום", הוספתי.

"כן פתאום", הוא החזיר לי, "מה, את לא יודעת?".

"השיחה שלנו עכשיו", המשיך אבא בקול, "היא על פתיתים ובן גוריון, בגלל זה הזכרנו אותו, זה הכל. כולם להירגע".

אבא אמר, ואבא צדק. מעתיקה מוויקיפדיה: "הפתיתים הומצאו בתקופת הצנע, כאשר היה מחסור באורז. ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, ביקש מאויגן פרופר, ממייסדי חברת אסם, לייצר תחליף מבוסס חיטה, שאותה קיבל בהנחה מארצות הברית, לאורז. זה החליט להשתמש במאפה המזרח אירופי פארפעלך, שנהוג בקרב החסידים. משום כך זכה לכינוי 'אורז בן-גוריון'. הצורה הראשונה של הפתיתים הייתה צורת אורז".

ואבא צדק, והפתיתים היו מוכנים, והבצל היה טעים, ושוב חזר השלום וחזרו החיוכים.