בעלי תשובה

אפשר להמשיך לסחוב יום ועוד יום. אבל האם זה מה שהקב״ה רוצה מאיתנו? עייפות תמידית? סחיבה? הישרדות? או חיים שיש בהם חיבור לרצון, לשמחה, לעשייה עם הלב?

אחרי כמה שנים משהו פקע. אולי מיתר, אולי חוט עדין שנקרע בלב והתחיל לדמם מגעגוע. התחלתי ללקט מחדש את החלקים הטובים מבין אלו שנזרקו. מצאתי אותם מנצנצים בעפר, בוהקים, מעלים לי דמעות בעיניים

כשלא יודעים מה באמת חשוב לנו - הזמן והחיים מתמלאים במה שרוצים ממני, במקום במה שנכון לי וככה אנחנו מוצאות את עצמנו מותשות, נשחקות, ועוברות ממשימה למשימה בלי אוויר. מה אפשר לעשות כדי להתנהל אחרת?

מדוע סירב בתוקף להגיע לשבת בישיבה, ומהם הקשיים שמלווים בעלי תשובה? הרב רפאל קליינמן, איש חינוך, שחקן וכוריאוגרף, מספר על מסלול חייו המרתק

אני זוכרת שההצגה הייתה טובה, יותר מטובה, אבל החוויה האישית שלי הייתה, מה שנקרא, "מטלטלת". אני יושבת בשורה הראשונה, ובסיום ההצגה עומדת ומוחאת כפיים בהערכה. בנוסף למחיאות הכפיים - מגיעות דמעות

כשאת מתעניינת בתולדות השינוי, אפשר לשאול את בעל/ת הסיפור "מה הבנת פתע על עצמך? מה הבנת על העולם? מה אפשר לך להגיד בקול רם, 'השתניתי. אני חושב כעת אחרת'"?

חשבתי שאני יודעת מהו מוסר, עד שקופאי אחד עם זקן וחולצה לבנה אמר משפט ששינה לי את כל נקודת המבט. מה שהתחיל כעוד משמרת "לפנות בוקר" בשדה התעופה הפך עבורי לשיעור חיים שהולך איתי עד היום

אם יש משהו שאנחנו אלופות בו זו היציאה לדרך. כולנו יצאנו למסע ארוך, אמיץ, לעיתים בודד, מלא פחדים והתמודדויות. מתי נגיע ליעד?

לנו, בעלות התשובה, יש זוללי אנרגיה מיוחדים, לעיתים מתוך רצון לאישור חיצוני מהסביבה, ולעיתים מחשבות על העבר שמורידות מאיתנו כוח. איך נזהה את זוללי האנרגיה ומה נעשה איתם?

חלק מהתהליך הבריא שאתה – תודה, הרב יונתן אבר – העברת אותנו, אנחנו בעשור השלישי יחד, היא העובדה שמעולם לא מכרת לנו שום לוקשים. סיפרת לנו את האמת על הכל, מראש