מלחץ וחרדה פנימית, לתודעה של אמונה ורוגע

לפעמים אני קמה בבוקר עם תחושת מועקה פנימית. כאילו משהו בלב לא מספיק להדביק את הקצב של החיים.  יש לי בעל טוב, ילדים מקסימים, ברוך השם, אבל הלב – הלב תמיד לא שקט.  האם הילדים בסדר? מה עם הפרנסה? מה יהיה עם הבריאות של ההורים שלי?  ומה עם עצמי? מי בכלל זוכר לנשום באמצע כל זה?

עם השנים למדתי להכיר את עצמי יותר לעומק. אני לא חרדתית, אני פשוט רגישה לעומס. כמו שהגוף מגיב לקור והוא מתכווץ, גם הנפש שלי מגיבה ללחץ. כל שינוי קטן, כל דאגה של רגע - הופכת לסחרור של מחשבות. וכשזה קורה, אני מרגישה איך הנשימה מתקצרת, איך הדופק עולה, איך גם כשאני מתפקדת - אני לא באמת נוכחת.

הבנתי עם השנים שברכה לא נמדדת רק בכסף או בבריאות. היא נמדדת ברגעים קטנים  של אושר, שצריך לשים לב אליהם ולייקר אותם: כשכולם חוזרים הביתה בשלום,  כשהילד שלך מחייך אלייך מהלב, כששלום הבית נשמר עוד ערב אחד. כשאת מכבה את האור בלילה, ובלב אומרת – תודה ה׳, עברנו בהצלחה עוד יום.

אבל האמת? לא קל לשמור על זה לאורך שבוע שלם. שבעה ימים - שבעה ניסיונות (לפעמים יותר, לפעמים פחות). יום ראשון מתחיל  במעבר היישר לעבודה, ואיתו טרדות הפרנסה. יום שני מלווה בלחץ, חרדה ואי שקט פנימי, ביום שלישי מישהו בבית חולה, לפעמים מתמודד עם כאב פיזי ולפעמים זו התמודדות רגשית עם תחושות קשות של חוסר ערך עצמי או טראומות מהעבר. ביום רביעי הילדים שוב רבים, יום חמישי עם עייפות שלא נגמרת, ביום שישי ריצה אחרי הזמן, ושבת… גם היא לא תמיד שלווה כמו פעם.

ואני - אישה מאמינה. באמת משתדלת. שמעתי פעם שהמילה "אמונה" היא מלשון "אימון". זה שריר בנפש שאותו צריך כל הזמן לאמן ולפתח. אני מרגישה שהאמונה שלי צריכה חיזוק.  לא שיעור, לא דרשה - אלו דברים טובים ונפלאים, אבל אני צריכה ומחפשת משהו מוחשי, עוגן פסיכולוגי, שיהיה בבית, מול העיניים, שיזכיר לי, גם ברגעי הלחץ השחורים, שהכל מנוהל מלמעלה. ממש ככה.

היו תקופות שלא ידעתי לקרוא לזה בשם,  רק ידעתי שאני מתפקדת – אבל לא רגועה. הבית עובד, הלב עובד - אבל הנשמה חסרה שקט, משהו בה מחפש מנוח. זו מין תחושת חוסר ביטחון, חוסר שלווה פנימית, מועקה שקטה כזו, לא על משהו מסוים, אלא על הכול.

הרגשתי שאני חיה במעגל חוזר של דאגות קטנות, וכל מה שרציתי - זה מעגל אחר: מעגל של שמירה. רציתי שכמו שהחיים זורמים משבוע לשבוע, גם הברכה תזרום איתם. לא להרגיש לבד ביום שני, לא להישחק ברביעי, לא לדאוג בשישי. שמירה וברכה רציפה. קבועה.

יום אחד, חברה שלחה לי לינק על "סוד המגן דוד". קראתי כדי להירגע. משהו במילים על דוד המלך שחייו, כידוע, היו רצופי אתגרים ומלאי תלאות, גרמו לי להסתקרן, להזדהות, לפתוח את הלב.

כל שורה דיברה אלי. בול. "7 הצירופים הקדושים לשמירה וברכה – כנגד שבעת ימי השבוע".

המילים האלו חדרו פנימה. פתאום הבנתי – אני לא לבד בתחושה הזו. כל אחד מאיתנו מתמודד בשבע זירות: שלום בית, פרנסה, חינוך הילדים, שמחה, בריאות, אמונה, ו… השלווה.

הדמות של דוד המלך קמה לנגד עיני – צדיק, גיבור, לוחם, מנהיג ואדם. אדם שמכיר את המלחמה מבחוץ ואת סערות הנפש מבפנים.  חשבתי על הפסוק בתהילים "גם כי אלך בגיא צלמות – לא אירא רע כי אתה עמדי". כמה חזק. ואמרתי לעצמי – אולי הגיע הזמן שגם אני אפסיק לפחד מהצללים הקטנים של היומיום. אפתח חוסן פנימי איתן מול האתגרים.

הזמנתי את סוד המגן דוד. מתוך רצון להכניס הביתה ברכה במובן הכי רחב שלה - שלווה, סדר, נשימה. כשזה הגיע, לא מיהרתי לפתוח.  חיכיתי לרגע שקט. כשפתחתי, היה שם אור אחר. אור של עומק.

תמונה גדולה ומרשימה ובמרכזה – שבעה מקטעים של אור, שבעה צירופים קדושים, כנגד שבעת ימי השבוע. כל יום, מגן בפני עצמו; כל יום, והברכה שלו.

תליתי אותו בכניסה לבית. מאז, משהו השתנה. במובן הרגשי והנפשי. הבקרים קלים יותר.

כשיש רגעים של עומס וחרדה, אני מוצאת את עצמי עוצרת רגע, מסתכלת על "סוד המגן דוד" ונושמת נשימות ארוכות ועמוקות. ומרגישה הקלה פנימית בעומס, הלב שלי חוזר לקצב הנכון.

בבקרים, כשאני יוצאת לעבודה, אני עוצרת לרגע ואומרת, מתוך "סוד המגן דוד", את המילים הנפלאות: "שויתי ה׳ לנגדי תמיד" - ומתבוננת בעובדה המרגיעה: ה' איתי. תמיד. בתוך הקושי. בתוך המועקה. בתוך הכאב. בתוך הטראומה. ואז אני מאפשרת למחשבות שלי לזרום, וללב שלי להשתפך כמו מים. למדתי לחבק את הכאב, להרפות, ומתוך כך להתרפא.

אני לא יודעת אם זו הסגולה, או עצם האמונה שבורא עולם שומר עלי, אבל מאז שהכנסתי את"סוד המגן דוד” - הבית נהיה מקום אחר. אני לא אומרת שאין אתגרים. אבל משהו בי השתנה, והשינוי הפנימי הזה שחל בי מקרין על שאר בני הבית. הילדים נרגנים פחות, אני דרוכה פחות, גם הריבים הקטנים עוברים מהר יותר. שלום הבית שלי, ברוך ה', עבר בתקופה האחרונה שיפור משמעותי, וגם טרדות הפרנסה שבעבר הייתי מודאגת מהן, מטרידות אותי פחות,  ואני שמה לב שאני רגועה, שמחה ובוטחת יותר.

ואז הבנתי: "סוד המגן דוד" מזכיר לי להפסיק להילחם כל יום מחדש. להבין שכשאדם חי באמונה, - הוא זורם ומאפשר לעצמו להיות צינור לאור האלוקי האין סופי.

כי בסוף, הברכה נפתחת כשאת פותחת את הלב ומעניקה מעצמך לאחרים. והיום, בכל פעם שאני עוברת ליד "סוד המגן דוד", אני מזכירה לעצמי: "תנשמי עמוק, ה' איתך בכל מצב, בכל עת ובכל שעה", ואני מבינה שזו תודעה חדשה: לחיות עם לב רגוע, עם ראש נינוח, עם הידיעה הבהירה שבכל יום בשבוע – יש מי ששומר.

קבלו את ״סוד המגן דוד״ – ובו שבעה צירופים קדושים של אור, כנגד  שבעת ימי השבוע, לשמירה וברכה תמידית שבוע אחרי שבוע.לחצוכאןאו חייגו 073-222-1212