Englishhidabroot.com

החיזוק החודשי - כשרות

עוף טהור נאכל במסורת - ומה עם הודו?

ההודו הוא עוף חזק וגדול בשר, שמשתלם מאד מבחינת גידול תעשייתי למטרת בשר ולכן התפשט במהירות. יהודי אירופה הכירו תרנגולות, אווזים ויונים מדורי דורות. העוף החדש הציב לפניהם מציאות אחרת: כיצד מקבלים מסורת על עוף שהופיע זה עתה?

עוף טהור נאכל במסורת - ומה עם הודו?
אא

בתורה נמנו העופות האסורים באכילה בפרשת שמיני ובפרשת ראה. רשימה זו כוללת 24 מינים. לכאורה, כל עוף שאינו ברשימה מותר באכילה, אך הבעיה היא שלשם כך צריכים לדעת זיהוי ברור לכל אחד מ-24 העופות הטמאים. מי שיודע בדיוק מיהו ה"פרס" ומיהן ה"עזניה" וה"דיה", ויודע גם להבדיל ביניהם לבין מינים אחרים, יכול כנראה לאכול עופות אחרים כרצונו, אבל כבר הקדמונים ראו שהזיהוי בעייתי.

לכן נתנו חכמים סימנים לעופות טמאים. המשנה בחולין מוסרת סימני זיהוי: דריסה, אצבע יתירה, זפק וקורקבן הנקלף. האצבע היתירה היא האצבע האחורית ברגלו של העוף, "חולק את רגליו". הזפק הוא חלק ממערכת העיכול, שבו מצטבר המזון, ובקורקבן בודקים את האפשרות להפריד את הקרום הפנימי מבשרו. הגמרא והראשונים מבררים בהרחבה אילו צירופים של סימנים מועילים, ובאילו תנאים אפשר להכשיר על פיהם עוף שזהותו אינה מוכרת.

גם המילה "דורס" טעונה לימוד. הראשונים נחלקו בפרטי הגדרתה, ובהם אחיזת הטרף בציפורניים ואכילת בעל חיים בעודו חי. מדובר בהגדרה הלכתית מדויקת, שיש לבררה לפי שיטות הפוסקים. התרנגולת המוכרת לנו כעוף כשר אוכלת גם רמשים חיים, ואף על פי כן אינה נחשבת לעוף דורס.

בגמרא (חולין דף סג ע"ב), מובאים דברי רבי יצחק: "עוף טהור נאכל במסורת". הגמרא מוסיפה שצייד נאמן למסור על עוף שקיבל את היתרו מרבו הצייד, בתנאי שהלה בקי בעופות ובשמותיהם. מכאן ניתן ללמוד שהמסורת לא צריכה להיות מסורת של תלמידי חכמים דווקא, אלא גם מסורת של ציידים. ככל שיהודים אוכלים עוף מסוים, זה סימן שהוא כשר.

הגמרא מתארת מקרה מעניין. עוף המכונה "תרנגולתא דאגמא" הוחזק בתחילה כמותר. לאחר זמן ראו שהוא דורס ואוכל, ומרימר דרש לאוסרו. זהו סוג של תרנגול בר, שנאכל על ידי יהודים, אבל לאחר זמן התברר שהוא עוף דורס, והוא מין שונה מתרנגול הבית.

רש"י למד מכאן פסק הלכה עקרוני, שכיוון שבקיאותנו מוגבלת, עוף הבא לפנינו עלול להתגלות בהמשך כדורס. לפיכך כתב רש"י "ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת". רבי יצחק חידש שאפשר לסמוך על מסורת ציידים להתיר, ורש"י מוסיף שאי אפשר להתיר בלי מסורת. רק מה שנאכל במשך דורות הוא כשר. גם אם נראה לנו שאינו דורס, ייתכן שבהמשך יתברר שכן, כפי שהתרחש עם תרנגולתא דאגמא.

בין הראשונים התקיים דיון רחב בשיעור הבקיאות ובמשקלם של הסימנים. הטור מביא את שיטת רש"י לצד שיטות המאפשרות להסתמך על סימנים בתנאים מסוימים. בשם בעל המאור הוא מביא קבלה, שלפיה חרטום רחב וכף רגל רחבה כשל אווז מלמדים שהעוף אינו דורס. הרא"ש הסכים להסתמך על כך בצירוף שלושת סימני הגוף. השולחן ערוך ביורה דעה פ"ב מביא את השיטות, כולל זו של רש"י, והרמ"א מסיים "וכן נוהגין ואין לשנות", ולכן נקבעה הלכה שזיהוי עוף חדש מחייב מסורת, והסתמכות עצמאית על הסימנים אינה מתירה אותו.

היו שפקפקו גם על המושג "מסורת". הרי שם יכול לעבור ממין למין, ושמות העופות משתנים מארץ לארץ ומשפה לשפה, ולכן הצריכו גם בדיקת סימנים. אך הש"ך פוסק שכאשר קיימת מסורת נאמנה אפשר לסמוך עליה בלי לפתוח מחדש את בדיקת הסימנים. ואף על פי כן, אם התברר שהעוף דורס באופן שאוסר אותו, יש להפסיק לאכלו. כלומר המסורת מתירה לאכול, אבל היא לא מבטלת מציאות של דריסה.

שאלת העברת המסורת בין קהילות נידונה אף היא בשולחן ערוך. אדם שמגיע ממקום שאין בו מסורת על עוף מסוים למקום שיש בו מסורת, רשאי לאוכלו שם, גם כאשר בכוונתו לשוב לביתו. אדם שבידו מסורת ומגיע למקום שחסרה בו ידיעה זו, רשאי להמשיך לאכול את העוף. לצד זאת, השולחן ערוך מביא מחלוקת בדבר הסתמכותם של שאר המקומות על מסורת של מקום אחר, ומורה לחוש לדעה המחמירה.

דיון נוסף התפתח בנוגע לזנים חדשים של עוף מוכר. במהלך הדורות הופיעו תרנגולות שונות בגודלן, בנוצותיהן ובצורת איבריהן, והפוסקים ביררו איזה שינוי מצריך מסורת בפני עצמו. בשינויי גודל בלבד נמצא מקום להסתמך על מסורת המין המוכר. שינויים בולטים אחרים עוררו מחלוקות.

אחד הנושאים המרכזיים שנידונו ארוכות הוא דינו של תרנגול ההודו. יש להודות שהוא בהחלט שונה מאד מתרנגול רגיל, וקשה להסיק מהתרנגולת הביתית המותרת, שגם תרנגול ההודו מותר.

וכך הגיע תרנגול ההודו לאירופה, ובידו שאלה הלכתית. לעוף הגדול היו זפק, אצבע יתירה וקורקבן הנקלף, סימנים שחכמים מסרו להכרת העופות הטהורים. מוצאו היה באמריקה, יבשת שעופותיה החלו להגיע אל העולם הישן בעקבות מסעות הגילוי במאה ה-16. ההודו הוא עוף חזק וגדול בשר, שמשתלם מאד מבחינת גידול תעשייתי למטרת בשר, ולכן התפשט במהירות. יהודי אירופה הכירו תרנגולות, אווזים ויונים מדורי דורות. העוף החדש הציב לפניהם מציאות אחרת: כיצד מקבלים מסורת על עוף שהופיע זה עתה?

במשך השנים נעשה תרנגול ההודו מאכל מקובל בקהילות ישראל. הוא נשחט במשחטות, עלה על שולחנות שבת ונידון בספרי הפוסקים כעוף הנאכל בהיתר. דווקא ההסכמה הרחבה הזאת עוררה את השאלה: מה הייתה ראשיתו של ההיתר? מי הכיר את העוף, מי התירו, וכיצד התיישב מנהג אכילתו עם דברי הרמ"א, המחייבים מסורת באכילת עופות?

תרנגול ההודו, כפי שמעיד שמו, נחשב בטעות על ידי הסוחרים כעוף שמגיע מהודו, שכן קולומבוס היה בטוח שהגיע להודו, ולא ידע על יבשת אמריקה. האם חשבו היהודים כי ישנה מסורת של יהודי הודו על תרנגול ההודו?

כך או כך, לאור הידוע לנו, כי ההודו הגיע מאמריקה, שבה לא היו יהודים, סביר להניח כי לא היתה עליו שום מסורת. איך מותרת אכילתו אם כן? הנצי"ב מוולז'ין (שו"ת משיב דבר, חלק ב' סימן כ"ב), מזכיר את ה"הינדיק" (הודי), וכותב שהיו שפרשו מאכילתו בעקבות העובדה שהתבררה, שהוא מגיע מיבשת ללא יהודים. אבל הנצי"ב אינו מקבל זאת, וכותב: "ומכל מקום כבר נהגו להיתר ואין פוצה פה". הרי הנצי"ב נותן משקל חזק יותר למנהג האכילה מאשר למנהג ההימנעות!

אך כיצד ניתן להבין את מנהג האכילה של תרנגול ההודו? בשו"ת ערוגות הבושם (חלק שני סימן ט"ז) מעלה הסבר מעניין. אמנם כניסתו של ההודו לשוק הכשר הייתה בטעות, אבל חששם של חז"ל כמו בדוגמה של תרנגולתא דאגמא, שיתברר כעוף דורס, הוא חשש עם אורך זמן מסוים. הוא לא הגיוני לאורך מאות שנים. אחרי מאות שנים שהעוף נאכל, כבר אין טעם לחשוש שהוא דורס. בא תרנגול ההודו ולימדנו על כוחו של מנהג ישראל.

תגיות ועדכונים:

שואב שוטף, תכשיט יהלומים, ריהוט ב-₪5,000. הצטרפו להפצת עלוני הידברות וזכו בפרסים. לחצו כאן >> 

כל תוכן חדש של יהוסף יעבץ ישר למייל שלך

כתובת המייל שלך נוספה לרשימת התפוצה

זמני היום

08:42
ז' כסלו התשפ"ז
בקרוב·סוף זמן ק"ש (גר"א)08:46
  • הנץ החמה06:09
  • סוף זמן ק"ש08:46
  • חצות היום11:24
  • שקיעה16:38
כל זמני היום