מה קורה לקשר עם הקב"ה כשאנחנו נכשלים? התשובה המרגשת של רש״י

"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כ"ג, כ"א).

רש"י מבאר: "לא הביט הקב"ה און שביעקב, שכשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות (בעבירות) שלהם ובעמלן שהם עוברים על דתו". המילה "עמל" היא לפי רש"י לשון עבירה. עם ישראל עובר על דברי הקב"ה, והקב"ה אינו עוקב אחריו כדי לבחון כל עבירה ועבירה.

יותר מכך: ״אפילו מכעיסין וממרים לפניו - אינו זז מתוכן״. גם ברגעים שבהם עם ישראל מכעיס את הקב"ה ומורד בו, הוא נשאר בתוכם.

על סוף הפסוק, "ותרועת מלך בו", כותב רש"י שזו "לשון חיבה ורעות".

יש ימים בהם קשה לנו לפנות לקב"ה מרוב בושה. אמרנו משהו שלא היינו צריכים לומר, התפרצנו למרות שהבטחנו לעצמנו להתאפק, ושוב אנחנו מאוכזבים מעצמנו. ואז, כשבאה תפילה על השפתיים, עולה גם המחשבה: אחרי האופן שבו התנהגתי היום, איך אבקש ממנו משהו?!

בזמנים כאלה כדאי לזכור את הפסוק שאמר דווקא בלעם: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עימו ותרועת מלך בו", ולזכור את המסר. המלך שאליו אנחנו מתביישים לפנות קשור לעם ישראל בחיבה ובידידות, ונשאר בתוכנו גם ביום שבו התפרצנו, נכשלנו וחטאנו. התפילה שנתקעה על השפתיים יכולה לצאת, בעיקר אם היא מתחילה במילים "סליחה ש...".