5 הרגלים מעכבים ששווה לשחרר מהחיים (ועכשיו)

דמייני שאת נוסעת בכל יום באותו כביש מהיר לעבודה. הכביש סלול היטב, את מכירה כל עיקול, והנסיעה הופכת להיות כמעט אוטומטית. את מגיעה ליעד מבלי לשים לב בכלל לדרך. כך בדיוק עובד המוח שלנו כשהוא מפתח הרגל. הוא סולל "אוטוסטרדה עצבית", מסלול מהיר שמאפשר לנו לפעול במינימום מחשבה ומאמץ.

ההרגלים האלה מבורכים כשהם חיוביים (כמו צחצוח שיניים או נטילת ידיים), אך לפעמים אנחנו מוצאות את עצמנו דוהרות באותה אוטוסטרדה בדרך להרגל מעכב או מזיק. המוח שלנו אוהב לעשות דברים על אוטומט, בלי לחשוב יותר מדי. עם זאת, יש לנו אפשרות לשבור את ההרגל ולסלול שבילים חדשים, גם אם זה דורש טיפה מאמץ בהתחלה.

כמה פעמים אמרת "אני רק אסיים את הכביסה" ופתאום מצאת את עצמך ערה עד מאוחר?

קבלי חמישה מסלולים אוטומטיים שכדאי לך לבחון מחדש:

1. ההרגל להישאר ערות עד מאוחר כי "יש עוד אלף דברים לעשות"

כמה פעמים אמרת "אני רק אסיים את הכביסה" או "אני רק אפנה את השיש", ופתאום מצאת את עצמך ערה עד שתיים בלילה?

תני לי להפתיע אותך - תמיד יהיה עוד מה לעשות. תחושת ה"הספקתי הכל" היא אשליה. ברגע שתסיימי משימה אחת, תצוץ אחרת. הדרך לשחרר את ההרגל הזה היא פשוט להחליט על שעת שינה הגיונית ולכבד אותה. תני עדיפות לכוחות שלך. אם תשאירי משהו לא גמור למחר, העולם לא יתמוטט. אבל אם תקומי עייפה ומרוקנת, את וכל הסובבים אותך תשלמו את המחיר.

2. לפחד להציב גבולות מתוך חשש ש"מה יגידו"

כמה פעמים אמרת "כן" למשהו שאת ממש לא רוצה או לא יכולה לעשות, רק כדי לרצות את הסביבה ולא לגרום לאי-נעימות? הרבה נשים (אם לא רובן) מפתחות במהלך החיים נטייה טבעית לרצות את כולם, אבל לפעמים השאיפה הזו גורמת לפגיעה עצמית.

זה מעשה אצילי ביותר לעשות למען הזולת, ללא ספק. אבל צריך לדעת מתי את עוזרת ומתי את פוגעת בעצמך ובבני משפחתך.

הציבי את הגבולות שלך באהבה וברוגע. זכרי תמיד ש"האנשים היחידים שכועסים על כך שיש לך גבולות, הם אלה שהרוויחו מכך שלא היו לך". כשאת אומרת "לא" למשהו שלא מתאים לך, את לא אומרת לאדם שאיתך שלא אכפת לך ממנו. את אומרת "כן" לעצמך ולכוחות שיש לך להיות אמא, רעיה וחברה טובה יותר.

אם תשאירי משהו לא גמור למחר, העולם לא יתמוטט

3. קניות אימפולסיביות של דברים שאנחנו לא באמת צריכות

שופינג יכול להיות מרגיע לפעמים, יש אפילו שקוראים לזה תרפיה. אבל לא פעם אנחנו קונות פריטים מתוך צורך רגעי כמו לחץ, שעמום או רצון "לפצות" את עצמנו אחרי יום קשה.

אחרי רגע הקנייה, שבו את מרגישה נהדר, החפץ החדש לא משנה את החיים שלך או ממלא לך צרכים אמיתיים. לפעמים זה סתם חפץ שתופס לך מקום בארון או כזה שצריך לתחזק אותו (או אולי להיפטר ממנו). לפני שאת שוב קונה בגד חדש או אביזר לבית, חשבי: אם זה ישמח אותך לאורך זמן או שזה רק יספק אותך לרגע או שניים?

4. ההרגל (או ההתמכרות) לחפש אישור חיצוני

אני רואה נשים לביאות, שמשקיעות זמן יקר בבית שלהן, בילדים שלהן, בעבודה שלהן ובטיפוח שלהן, ובכל זאת בציפייה תמידית להכרה מהסביבה. כשהן לא מקבלות אותה, הן מרגישות פחות שוות ומתחילות לבקר את עצמן. לפעמים אני רוצה לגשת לאותן נשים ולהגיד להן - את לא רואה את מה שאני רואה? את לא רואה שאת לא צריכה שום אישור בשביל להבין שאת כבר בת של מלך?

נתחיל בזה שהיחיד שאנחנו צריכות לרצות בחיים האלה הוא הקב"ה. מלבדו, אנחנו לא צריכות שום אישור חיצוני של בשר ודם. כשאת מבינה את זה, את יכולה להתקדם הלאה לפסקה הבאה.

ההכרה בערך המעשים שלנו אינה תלויה במה שאחרים אומרים או רואים. כאשר תעשי פעולות מתוך העולם הערכי שלך ומתוך תחושה של שליחות, הצורך באישור חיצוני יהפוך למיותר, ויפנה את מקומו לסיפוק אמיתי, שאינו משתנה בהתאם לרוחות הסביבה.

את יכולה לבחור אחרת, לקחת רגע של שקט בתוך הטירוף

5. להתחיל את הבוקר בכיבוי שריפות

כנשים יהודיות, אנחנו מתחילות את היום בצורה הטובה והמרוממת ביותר. אנחנו מודות לה' שהחזיר את נשמתנו, מברכות את ברכות השחר ומבקשות כוחות ליום החדש. אבל רגע לאחר מכן, אנחנו נסחפות לפעולות שהן בדיוק ההיפך משקט ושלווה. אנחנו מנסות לארגן את הילדים, לחפש את התיקים, להכין את הכריכים, ולנסות להגיע בזמן להסעות. עוד לפני שנתנו צ'אנס לברכות לחלחל פנימה, אנחנו כבר במצב של כיבוי שריפות (כי תמיד יש ילד ששפך את השוקו או לכלך את החולצה או לא רוצה ללכת לבית הספר).

השחרור מההרגל הזה מתחיל בהבנה שאנחנו לא חייבות לרוץ באותו קצב מטורף שהסביבה מכתיבה לנו. את יכולה לקחת לעצמך 5 דקות של רוגע באמצע הטירוף, ואם לא חמש אז שלוש. את יכולה לנשום נשימה עמוקה רגע לפני שאת יוצאת מהדלת. את יכולה גם לבחור לא להתעצבן, ולנהל את המצב מתוך ישוב הדעת ולא מתוך פאניקה. כשאנחנו שומרות על השקט הפנימי שלנו, גם בתוך הלחץ של הבוקר, כל היום נראה אחרת.