הקשר הראשון אל אדמת הארץ: פרשת חיי שרה בעקבות רש"ר הירש

אברהם הוא בעל רכוש רב. הוא "כבד במקנה ובכסף ובזהב", אבל כשהוא מבקש לקבור את שרה – אין ברשותו אפילו חלקת קבר. עם כל מסעותיו ונכסיו ורוב פעליו, במשך שנים לא ביקש לעצמו אחוזת קרקע בארץ. דווקא עתה, בהיותו בן 137 שנים, הוא נדרש לקנות מקום שיהיה שלו.

אברהם פונה לבני חת ומבקש: "תנו לי אחוזת קבר עמכם". לכאורה "אחוזה" היא דבר שאדם אוחז בו, רכוש הנתון ברשותו. אך רש"ר הירש (בפירושו לבראשית כ"ג, ד') דוחה את ההסבר הזה. המילה "אחוזה" מציינת דווקא נחלת קרקע, והקרקע הרי אינה חפץ שאפשר ליטול ביד ולהעביר ממקום למקום. האדם מתיישב עליה, נקשר אליה ונאחז בה. היא אוחזת בו, היא ארץ אחוזתו.

לכן אברהם מבקש אחוזת קבר. במשך שנים הייתה שליחותו כרוכה בנדודים, והוא לא ביקש לקנות אפילו חלקת אדמה קטנה. כעת הקבר נעשה הקשר הקבוע הראשון שלו אל אדמת הארץ. זה המקום שימשוך אותו אליו, המקום שבו ינוחו בני ביתו ושאליו תהיה קשורה משפחתו לדורות.

הרב הירש מסביר בכך את ההבדל בין קרקע לבין מיטלטלין. חפציו של אדם נתונים לשליטתו, הוא יכול להשתמש בהם ואף לכלותם. הקרקע תוסיף להתקיים אחריו. משום כך יחסו אליה שונה: הוא מחזיק בה לזמן מסוים, ובה בעת חייו נקשרים למקומה. ולכן הדין הוא שאין נשבעים על הקרקעות. בשבועה האדם מעמיד את עצמו ואת אשר ברשותו תחת דינו של הקב"ה, הקרקע, המאריכה ימים אחריו, אינה טפלה לאישיותו באותה דרך שבה טפלים לה חפציו.

אחרי קניין המערה פונה אברהם לדאוג להמשך ביתו. התורה מקדימה לכך את המילים: "ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל". יש כאן כעין סיכום של חיי אברהם: מפעלו כבר הגיע להשלמתו, ועתה דאגתו נתונה לבית שישאיר אחריו.

דווקא אחרי שנאחז בארץ, שולח אברהם את אליעזר להביא אישה ליצחק מחרן. הוא אינו מסכים שיצחק יצא מארץ ישראל, הוא נאחז בארץ. מאותה שעה אברהם ויצחק לא יצאו מארץ ישראל. באותו דיבור אומרת התורה על אברהם "ואברהם זקן בא בימים". מה ייחודו של הביטוי הזה בדיוק בשליחות אליעזר לחרן? משום שפירוש המושג "בא בימים" מסמל את מה שרכש אברהם לאורך כל ימיו. הימים לא "עברו עליו", אלא הוא בא בהם, הוא רכש וקנה כל יום מצוות ומעשים טובים. גם את המילה "זקן" פירשו חכמים – "זה קנה חכמה", כך שהצירוף המשותף "זקן בא בימים" מתפרש: "קנה הרבה חכמה ומעשים טובים"!

אברהם סיים את תפקיד הגלות, והוא קנה מספיק תורה מצוות ומעשים טובים כדי להנחיל את תורתו הלאה, ולכן הוא צריך לדאוג גם לנישואי בנו, כדי שהדרך תימשך. ולא על ידי עוד גלות, אלא על ידי קידוש הארץ והכנה התשתית לעם ישראל, כדי לצבור כוח להתמודד עם הגלות הבאה - ירידתו של יעקב למצרים.

התורה מציינת כאן "וה' בירך את אברהם בכל". כוונת הדברים, לפי רש"ר הירש, היא שאפשר שיהיו לאדם נכסים רבים, וכל ענייניו יצליחו, ובכל זאת הוא עצמו לא ירגיש מבורך. הרכוש יתרבה, אך נפשו תישאר חסרה. ברכת אברהם הייתה שהטובה שקיבל אכן נעשתה ברכה בחייו. הוא ידע לחיות בתוכה ולהשתמש בה.

(המילה הזו נאמרת אצל שלושת האבות: באברהם נאמר "בכל", ביצחק "ואכל מכל", וביעקב "יש לי כל". תנאי חייהם היו שונים מאוד, ואף על פי כן שלושתם זכו לברכה. אצל יעקב, שהכיר צרות ונדודים, "יש לי כל" מבטא הסתפקות במה שניתן לו. מה שחשוב הוא מה שעליו לעשות, ומכאן יכולתו למצוא סיפוק גם כשאין בידו כל מה שאדם אחר היה מבקש לעצמו).

אברהם מנמק את שליחות אליעזר לא רק ברצון ובתוכנית שלו, אלא גם בהשגחת ה': "ה׳ אלוקי השמיים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי". המילה "לקחני" מבטאת את בחירתו לשליחות. היציאה מבית אביו הייתה תחילתה של דרך שנועדה להעמיד ברכה בעולם. לכן גם ההחלטות על עתיד יצחק נבחנות לאור השליחות הזאת. עליו לדאוג להמשך ביתו באופן התואם את הדרך שבה הובל עד עתה. הביטחון ש"הוא ישלח מלאכו לפניך" נשען על ניסיונו: מי שלקח אותו מבית אביו והנחה את חייו, יוסיף להנחות גם את המשך הדרך.

אליעזר עושה את המוטל עליו: יוצא לדרך, מגיע למקום ומבקש למלא את שליחותו. בתפילתו הוא מכיר בכך שאין בידו לשלוט בכל המפגשים והתוצאות. הוא מבקש שהקב"ה יכוון לפניו את ההתרחשות שתאפשר לו להשלים את המשימה. כאשר השליחות מתקדמת, מודה העבד לה' "אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני". הרב הירש מסביר: "אהבה היא בלב, ואילו חסד – במעשה". החסד הוא האהבה בשעה שהיא מקבלת ביטוי בפעולה. אבל מעשה הנובע מאהבה עדיין זקוק לבחינה. אדם עשוי למלא את בקשתו של הקרוב אליו בלי לבדוק אם הדבר אכן טוב בעבורו. משום כך מצטרפת האמת לחסד: "האמת כביכול מגבילה את החסד". היא מחייבת את עושה הטובה לשמור על העיקר, ולא להסתפק ברצון לשמח.