תפוח מוזר וקליפה מסוכנת: הסודות המפתיעים של אגוז הקשיו

עץ הקשיו, ששמו המדעי אנקרדיום מערבי, הוא עץ ירוק-עד שמקורו באמריקה הטרופית. הפורטוגלים הביאו אותו לאסיה, וכיום הוא מגודל באזורים טרופיים רבים. בתנאים מתאימים הוא יכול להגיע לגובה של כ-12 מטרים.

אנחנו מכירים היטב את הצורה המעוקלת שלו, אבל מי שרואה קשיו על עץ בפעם הראשונה עשוי להתקשות לזהות אותו. הוא צומח כאשר מחובר אליו פרי בשרני בצבע צהוב או אדום, המזכיר בצורתו שילוב של תפוח ופלפל. הקשיו עצמו מסתתר בתוך קליפה קשה שנמצאת בצד התחתון של הפרי.

"תפוח קשיו"

החלק הצבעוני מכונה בשל צורתו "תפוח קשיו", אף שאין לו קשר לתפוחים המוכרים. הוא מתפתח מהתעבות של עוקץ הפרח והרקמות שסביבו, ומבחינה בוטנית נחשב לפרי מדומה. הפרי האמיתי הוא דווקא החלק הקטן והקשיח שתלוי בקצהו. בתוך הקליפה נמצא זרע אחד: אגוז הקשיו. כלומר, מה שמכונה אצלנו אגוז קשיו הוא למעשה הזרע של העץ.

מה עושים עם הפרי?

גם לתפוח הקשיו יש שימוש במטבח. הוא עסיסי, בעל טעם מתוק עם עפיצות מסוימת, ואפשר לאכול אותו טרי או להכין ממנו מיצים, ריבות וממתקים. במקומות שבהם מגדלים את העץ משתמשים במיץ גם להכנת משקאות מותססים. אותו העץ בדיוק מספק למעשה שני מוצרים שונים: פרי טעים ואגוז הקשיו, המשמש כחטיף, להכנת ממרח או לתוספת לתבשילים.

למה לא מוכרים קשיו עם הקליפה?

הקליפה הקשה מכילה נוזל שרפי שעלול לגרום לגירוי בעור. את הקליפה מסירים באופן מבוקר ולא בבית, בשל הסכנה. לכן הקשיו מגיע לצרכנים כשהוא נקי וחלק, לאחר שהקליפה החיצונית כבר הוסרה.