פתיחות אמיתית או חשיפת יתר? הסימן הקטן שמראה שדיברתם יותר מדי

בטח קרה לכם בעבר שהתלבטתם בשאלה היכן בדיוק עובר הגבול הדק בין פתיחות אמיתית וכנה מול חברים ומכרים לבין שיתוף "מופרז" של מידע אישי. בעוד ששני הדפוסים הללו עשויים להיראות דומים במבט ראשון, מומחים בתחום הנפש מדגישים כי מדובר בשתי התנהגויות שונות לגמרי, המובילות לתוצאות שונות לחלוטין במערכות יחסים.

ד"ר פיטר וורניג, פסיכולוג ומנהל שירותי בריאות הנפש ברשת מרכזי ההחלמה של אמריקה, מסביר כי פתיחות בריאה נשענת תמיד על אמון הדדי, כבוד והבנה. לעומת זאת, ד"ר פטרישיה דיקסון, פסיכולוגית מפלורידה, מבהירה כי שיתוף מופרז כולל העברת מידע רב מדי שאינו נחוץ בסיטואציה, דבר שגורם לעיתים מזומנות לתחושת אי-נוחות קשה בצד המקשיב.

הפסיכולוג ד"ר סימון רגו, מהמרכז הרפואי מונטיפיורי איינשטיין, מציין בראיון לאתר Parade כי חשיפה נכונה נעשית מתוך מחשבה תחילה על מידת הקרבה, התאמת הנסיבות ונכונות המאזין לשמוע את מה שאתם מספרים. לעומת זאת, פריקה מופרזת של תחושות נובעת לרוב מרצון להקל על מתח נפשי, לחץ או חרדה, או בניסיון להשיג אהדה באופן מיידי. פעולה זו עלולה להוביל במהירות לתחושות של חרטה או מבוכה ואף להרחיק בסופו של דבר את האנשים שממנם ביקשנו לקבל תמיכה.

בעולם הטיפול מתארים גם תופעה המכונה "הצפה רגשית", שבה אדם משתף בפרטים אישיים ועמוקים מדי כבר בתחילת היכרות. ד"ר ג'ניפר דרגונט מבהירה כי התנהלות זו עלולה ליצור תחושת קרבה מדומה ומאולצת בלבד, בעוד שקשר יציב ואמיתי נבנה בהדרגתיות לאורך זמן.

כדי להימנע משיתוף יתר ולשמור על גבולות בריאים, הפסיכולוגים ממליצים לאמץ תהליך מחשבתי בן שלושה שלבים פשוטים. השלב הראשון הוא זיהוי הרגש המדויק: לפני שמשתפים דבר מה אישי מאוד, כדאי לעצור ולשאול מהי ההרגשה שחווים באותו רגע ומה באמת צריכים מהצד השני. השלב השני הוא בחינת הנמען: יש להתבונן על מערכת היחסים, משכה ורמת האמון שנוצרה בה, כדי להעריך אם היא אכן מתאימה לתוכן העמוק שעומד לעלות. השלב השלישי והחשוב הוא בקשת רשות: פנייה קצרה למאזין ובדיקה אם יש לו הפניות הרגשית והזמן להקשיב תמנע תחושה של כפייה.