רגע אחרי ההצלחה: פרשת כי תבא בעקבות רש"ר הירש

בניגוד גמור לפרשה הקודמת, פרשת כי תצא, העוסקת במלחמות ובאירועים קשים, פרשת כי תבא מתחילה בתיאור שליו ורגוע: אדם יושב על אדמתו בארץ ישראל, העצים הניבו את פירותיהם, הוא יורד אל השדה, מבחין בתאנה שביכרה וקושר עליה גמי. באותו רגע, מן הסתם, מתחשק לו לשבת תחת הגפן והתאנה ולנמנם, או לשוחח עם בני ביתו. אך דווקא בנקודה השלווה הזאת מצווה עליו התורה לצאת מביתו, לעלות לירושלים, להניח את ראשית פרי אדמתו לפני המזבח ולספר מחדש את תולדותיו: "ארמי אֹבד אבי וירד מצרימה... וירעו אותנו המצרים... ונצעק אל ה'... ויוציאנו ה' ממצרים... ויביאנו אל המקום הזה".

רש"ר הירש מבאר כי פרשת כי תבא כולה בנויה סביב שאלה אחת: מה קורה לאדם ולעם לאחר שהם מצליחים? כיצד נשמרת תודעת הייעוד כאשר כבר יש ארץ, בית, שדה, יבול, ערים משגשגות ומערכת כלכלית מתפקדת?

הרב הירש מעיר ששתי המצוות שבראש הפרשה - מקרא ביכורים ווידוי מעשר - חותמות למעשה את חטיבת המצוות הארוכה של ספר דברים. לדעתו, אין זה מקרה. שתי המצוות הללו מחברות בין שני יסודות: הזיכרון ההיסטורי של ישראל והחובה המעשית הנובעת ממנו. הביכורים מזכירים לאדם מאין בא, ווידוי המעשר בודק מה עשה עם מה שקיבל.

לפי הכתוב בתורה, מביא הביכורים צריך לומר: "הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ". לכאורה הוא עדיין לא "הגיד" דבר, רק הגיע עם הסל? הרב הירש מבאר, שהשורש "הגד" אינו מחייב תמיד אמירה בפה: "יש 'הגדה' שאינה בפה, אלא הוראות מחשבה על ידי מעשה". עצם הופעתו של החקלאי במקדש, ובידו ראשית יבולו, היא כבר הצהרה. הוא אומר, באמצעות המעשה: "האדמה שעליה אני עומד, והפרי שגדל בה, אינם מובנים מאליהם". ההתייצבות הזו היא אמירה גדולה. עזיבת השדה והכרם, הבית והמשפחה, היא "הגדה" שאין כדוגמתה, וזו מטרת המצווה הזו.

האדם אינו מצווה לבוז לרכושו. הוא רשאי לחרוש, לזרוע, להתעשר וליהנות מהפרי. אלא שהפעולה הראשונה שנעשית בפרי החדש מחנכת אותו כיצד להבין את כל מה שיבוא אחר כך. הוא אינו מתחיל באכילה, אלא בהכרה. הבעלות הכלכלית קיימת, אך לפניה קיימת הכרה במקור הברכה.

לכן מקרא הביכורים אינו מסתפק במשפט קצר של הודאה. החקלאי צריך לספר היסטוריה שלמה. הוא מתחיל באבות, עובר למצרים, לשעבוד, לצעקה, ליציאה ולכניסה לארץ. רש"ר הירש רואה בכך מנגנון שנועד למנוע מההצלחה הפרטית למחוק את הזיכרון הלאומי. אדם עומד מול סל של תאנים ורימונים, והתורה מאלצת אותו למקם את הסל בתוך רצף של מאות שנים. היבול אינו רק תוצאה של עבודתו באותה שנה, הוא חלק מסיפור ארוך שקדם לו.

גם סיום הפרשה הזאת מפתיע: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך". אומר רש"ר הירש: "השיא של עבודת ה' הוא האכילה ושמחת החיים לפני ה' במקדשו". הקדושה איננה דורשת מהאדם לברוח מהטוב, אלא לדעת כיצד לקבל אותו.

הפסוק עצמו מוסיף מיד את הלוי ואת הגר, משום שהשמחה אינה נבחנת רק בכמות הטוב שיש לאדם, אלא בשאלה אם הוא מסוגל לפתוח אותו לאחרים. מיד לאחר פרשת הביכורים בא וידוי המעשר: "בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה". לפני שאדם מבקש "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", עליו לומר מה עשה בפועל עם השפע שכבר הגיע לידיו. שתי הפרשיות משלימות זו את זו: הביכורים מנסחים את מקור הרכוש, והמעשרות – את תפקידו החברתי.

מכאן עוברת התורה בפתאומיות מהחקלאי הבודד אל הברית הלאומית: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה". עם סיום חטיבת המצוות נוצרת, לפי רש"ר הירש, מעין הצהרה הדדית. ישראל מקבלים על עצמם להפוך את רצון ה' לעיקרון המכוון את חייהם, והקב"ה מייחד אותם להיות עם שתפקידו לממש את התורה בתוך חיים לאומיים.

ואז מגיע מעמד הר גריזים והר עיבל, שבו מכריז עם ישראל על רשימת עברות שהעושה אותן הוא "ארור" ואדמתו תהיה צחיחה כאדמת הר עיבל. מעניינת רשימת ה"ארורים" הנאמרת במעמד. התורה איננה בוחרת רק בעבירות ציבוריות שקל לבית דין לאכוף. היא מדגישה שוב ושוב דברים שנעשים במקום שבו החברה מתקשה לראות: "ושם בסתר", "ארור משגה עור בדרך", "ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה", "ארור מכה רעהו בסתר", "ארור לוקח שוחד".

מדינה יכולה להקים בתי דין, משטרה ומערכת שלטונית, אבל יש תחומים שבהם שום מנגנון ציבורי אינו מסוגל להשגיח על האדם. הברית בארץ ישראל נפתחת אפוא דווקא באותם מקומות שבהם האדם יכול, לכאורה, להסתתר מהחוק. כאן עומדים הברכה והקללה האלוקיים על המשמר.

בפירושו ל"ארור מכה רעהו בסתר" מביא רש"ר הירש את פירוש רש"י שמדובר גם בלשון הרע, ומסביר: "הלה איננו מכיר בדבר, ואין הוא יודע מי היכהו". הפוגע יכול לחתור תחת "אושרו, שלומו וכבודו" של חברו, מבלי שבית דין יוכל להגיע אליו.

ב"ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", מרחיב רש"ר הירש את הדרישה עוד יותר. לא די שאדם עצמו אינו מפר את התורה, הברית דורשת ממנו להכיר בתורה כיסוד המחייב של החברה. את התורה צריכים לקיים בפועל, במעשה חיובי, לא רק להימנע מעברות. "עצם האדישות היא פשע הראוי לקללה". זאת אומרת: חברה תורנית אינה יכולה להתקיים רק באמצעות אנשים שכל אחד מהם אומר "אני בסדר", ומתעלם מהמסגרת הכללית שבה התורה עשויה להיות, חלילה, נשחקת.

רק לאחר הברית הזאת מגיעות הברכות של פרק כ"ח: "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך... ברוך טנאך ומשארתך".

לכאורה היה מתאים לומר תחילה "ברוך אתה בשדה", שהרי השדה הוא שמייצר את המזון שממנו מתקיימת העיר. אבל התורה מקדימה את העיר. רש"ר הירש מסביר שהסדר מבטא עיקרון: כאשר חיי המשפחה והחברה – שהעיר היא מרכזם – בנויים על מוסר, משפט ואחווה, אז יכול השפע של השדה להיות ברכה. לא השפע החומרי יוצר מעצמו חברה טובה, אלא החברה הראויה היא שהופכת את השפע לברכה.

על הרקע הזה מקבל אחד הפסוקים הידועים בתוכחה משמעות שונה מהקריאה המקובלת: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". מקובל לקרוא את הפסוק כאילו עיקר התביעה הוא שהמצוות נעשו בלי שמחה. אך רש"ר הירש מדגיש גם את שתי המילים האחרונות: "מרוב כל". הבעיה המתוארת היא עם שקיבל שפע, ולא ידע להפוך את השפע לעבודת ה'. גם כאשר היה לו "כל טוב", הוא לא הגיע מתוך הטוב לשמחה, להכרה ולנאמנות. בפירושים המצטטים את הרב הירש מודגש שאין מדובר רק במצב הרוח בזמן קיום המצווה, אלא בכך שהעם לא עבד את ה' כאשר חי בשמחה ובטוב לב מתוך רוב השפע שניתן לו.

הדבר מחזיר את הקורא בדיוק אל הפסוק שפתח את הפרשה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך". בתחילת הפרשה עומד אדם עם סל של ביכורים וצריך לדעת לשמוח בטוב כשהוא זוכר ממי קיבל אותו, ומשתף בו את הלוי והגר. בסוף הפרשה עומדת התמונה ההפוכה: "מרוב כל" הפך למצב שבו האדם שכח את נותן הטוב ואת תכליתו.

זה גם מסביר מדוע התוכחה מלאה באובדן של אותם דברים עצמם שנזכרו בברכה: עיר ושדה, פרי הארץ, יבול, כרם, בית, משפחה, עצמאות כלכלית וביטחון. אותם נכסים שהיו אמורים להיות כלים למילוי הייעוד - נעשים בתוכחה למדד של הקריסה.

בסוף פרשת כי תבא אומר משה: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה". הדור העומד בערבות מואב הוא דור שעבר בעצמו את ארבעים שנות המדבר ויכול כעת, על יסוד ניסיונו, להבין את משמעות הברית מחדש. זהו דור העומד רגע לפני חיים שבהם רוב ההתמודדות כבר לא תהיה סביב מן היורד מהשמים או מים היוצאים מן הסלע, אלא סביב שדות פרטיים, בתים, קניין, ערים ושפע.

זוהי האמירה של פרשת כי תבא. היא מתחילה בפרי הראשון שאדם מחזיק בידו, ומסתיימת בשאלה מה יקרה לעם כאשר יהיו בידיו "רוב כל". באמצע ניצבים הביכורים, המעשרות, הברית, העבירות שבסתר, גריזים ועיבל, העיר והשדה.