"בתוך הג’ונגל בתאילנד, מפוחדת ומכוסה בוץ, זעקתי בפעם הראשונה אל בורא עולם"

כשחוה שרון עוקשי (54) נכנסה באותו יום לדירתה בתל אביב, היא ראתה מול עיניה ארון מטבח שלם מרוסק על הרצפה: שברי זכוכיות, כלים מנופצים, שמן ורוטב התפזרו לכל עבר. זמן קצר קודם לכן, היא הייתה אצל אביה בשיקום. האיש החזק והחסון, שהיה עבורה עוגן, הלך ונחלש מול עיניה מאז האירוע המוחי שעבר, והיא הרגישה שגם החיים שלה מתחילים להתפרק.

"הסתכלתי על המחזה הזה והבנתי שככה בדיוק, אבל בדיוק, הנפש שלי מרגישה עכשיו", היא מספרת. "מצד אחד הייתי תל אביבית, בליינית, חיה את החיים. מצד שני התמודדתי פתאום עם העובדה הכואבת ביותר: החיים אינם מובנים מאליהם, ולאף אחד מאיתנו אין דרך לדעת מתי הם ישתנו ברגע אחד. שנה אחר כך אבי נפטר, ואז, בתוך האבל, התחילו להגיע השאלות שלא נתנו לי מנוח: מהם החיים בכלל? לאן אני הולכת בחיים שלי? מה התכלית של כל זה?".

הילדה שלא הסכימה ללכת בתלם

חוה שרון נולדה בנס ציונה למשפחה מסורתית, תימנית ועיראקית, בבית שמח, רועש וחם. "היו אצלנו שירים בשישי, אורחים, ג’חנון בשבת והרבה משפחתיות. אבל לצד החום היו גם קשיים. הייתי ילדה סקרנית, בעלת עולם פנימי עשיר וקשיי קשב וריכוז שלא אובחנו באותם ימים. המסר שקיבלתי בבית היה בעיקר למצוא עבודה מסודרת ולהסתדר בחיים. כבר אז הרגשתי שאני חושבת אחרת. בתיכון התקשיתי להשתלב, לא עשיתי בגרויות, אבל דווקא בעולם העבודה התגלו היכולות שלי. אחרי הצבא, עבדתי עבודות משרדיות מתשע עד חמש, עד שהבנתי שאני צריכה מקום שיאתגר אותי ושלא אשתעמם בו. למדתי ניהול והפקות אירועים, והתחלתי לעבוד בהפקות עתירות תקציבים".

שנה לאחר מות אביה, כשהייתה בת 30, הרגישה חוה שרון שהיא חייבת לעצור. אחרי חודשים של עבודה אינטנסיבית, שבהם לא נתנה לעצמה באמת לעכל את האובדן, היא החליטה לצאת לחודש בתאילנד. "חיפשתי אוויר, שקט וריפוי. הכרתי שם חברה חדשה, וטיילנו ביחד. צחקנו, נהנינו מהחופים ומהשווקים, ובאחד הימים השתכנענו לצאת למסלול אל לגונה נסתרת".

אלא שבמהלך השהות בלגונה החל לרדת גשם, והמסלול המוביל החוצה הפך לבוצי, חלק ומסוכן. המטיילים החלו להיחלץ מהמקום, אבל חוה שרון התקשתה לטפס החוצה ונשארה מאחור. "נבהלתי מאוד. מצאתי את עצמי לבד בתוך הג’ונגל, רחוקה מהבית, מהמשפחה ומהעולם המוכר. בתוך הפחד, הבחנתי בשרוך אדום שקשרתי כמה ימים קודם לכן במהלך ביקור במנזר בודהיסטי. פתאום פרצה ממני זעקה: אני יהודייה. מה קשור אליי השרוך הזה מהמנזר?".

באותו רגע, היא מתארת, משהו בתוכה השתנה. "בתוך הפחד הגדול הגיעה תחושה של שלווה והגנה. התחלתי לדבר עם בורא עולם, לבקש ממנו שיעזור לי לצאת משם. דיברתי גם אל אבי שנפטר וידעתי שהוא שומע. בדיעבד, זו הייתה ההתבודדות הראשונה שלי, אף שבאותם ימים עדיין לא ידעתי לקרוא לה בשם הזה. הייתי בקצה העולם, בתוך פחד ובוץ, ושם גיליתי שאני לא לבד".

צוות חילוץ תאילנדי הגיע, וחוה שרון יצאה מהלגונה מכוסה בבוץ מכף רגל ועד ראש. על החוף חיכו לה החברים, אוסטרלים וישראלים, מודאגים ומחזיקים אצבעות. "אני זוכרת שאחד המטיילים, בנו של כומר נוצרי, הקשיב לסיפור שלי והביט בי במבט עמוק. בדיעבד, הוא כבר הבין משהו שלי לקח עוד כעשור להבין באופן רשמי".

מתל אביב אל בני ברק

החיים בתל אביב המשיכו להיות סוערים. הקריירה פרחה, אבל לצד ההצלחה היא חשה בדידות וריקנות. "בתקופה הזו נחשפתי לתכנים יהודיים ולשיעורים של רבנים", היא משחזרת.

אבל החזרה בתשובה לא הייתה מבחינתה החלטה של יום אחד. זה היה תהליך של לימוד, שיעורים, שבתות, קהילה והרבה מאוד עבודה פנימית. "פתאום ראיתי איך מתנהלים חיים בבית דתי. אבא, אמא, שקט, כבוד והקשבה. משהו בנשמה שלי זיהה את מה שהוא אמת. אנשים טובים בדרך הדריכו אותי כדי שלא ארוץ מדי קדימה, ושאעשה הכל בהדרגה".

אחרי שנים של חיפוש רוחני, הגיעה גם הזוגיות. "הגעתי לשיעור בשבת מברכין, לבושה בצניעות, ושם פגשתי את רונית משיח, השדכנית של הקהילה. רונית שאלה בת כמה אני, ומיד החלה לרקום את השידוך. היא הציעה מישהו צעיר ממני בשנה וחצי, ואמרתי לה שאני לא מתכוונת לשקר לגבי הגיל שלי".

החיבור עם דן יעקב היה מהיר ומדויק. "הכרנו אחרי פסח ונישאנו כבר באלול". אחרי החתונה עברו בני הזוג לבני ברק, שם הם גרים עד היום. הם התחברו לקהילה והחלו לבנות את ביתם ולהגשים את החלום הגדול הבא: להיות אמא ואבא.

ארבע שנים של טיפולים

בשנה הראשונה לנישואיהם, חוה שרון נכנסה להיריון טבעי, אבל ההיריון לא החזיק מעמד. מכאן התחיל מסע מפרך של ארבע שנים בטיפולי פוריות. "זו הייתה רכבת הרים רגשית והורמונלית, שדרשה ממני תעצומות נפש. סבלתי מאוד, היה לי קשה, ועלו בי התנגדויות והרבה פחדים. בתוך הטיפולים, לימודי ימימה והחיבור הפנימי הפכו לעוגן שלי. גם המוזיקה היא עבורי חבל הצלה. כשאני רוצה להתחבר מחדש לחלק אלוקה ממעל, אני שמה אוזניות ומקשיבה לשירים שאני אוהבת, שתמיד פותחים לי את הלב".

היא למדה בהדרגה להרפות מהצורך לשלוט בכל דבר ולהקשיב לקול הפנימי. "נקודת המפנה הגיעה כשהרגשתי שאני צריכה לשחרר את התלות המוחלטת ברופאים ובבדיקות. הבנתי שרק ה’ יכול. נתתי מקום לרצון שלי ולתפילה לבורא עולם שאזכה להיפקד בלי טיפול".

ואז זה קרה. "נקלטתי להיריון טבעי. גם הוא לא עבר בקלות. היה חשש למום בלב, ונדרשתי לשמירה קשוחה. לאחר כשבועיים אשפוז במחלקת היריון בסיכון, בשבוע ה-36 התחילה לידה. הצוות חשש מדופק נמוך, והכין אותי לניתוח קיסרי. הייתי לבד. פחדתי מאוד. אבל כשהייתי על המיטה בכניסה לחדר הניתוח, הדלתות נפתחו והבנתי שזהו, אין לי אלא להרפות. ברגע הזה הבנתי באופן מובהק שאין עוד מלבדו".

חיה'לה נולדה במשקל 1.920 ק”ג והובהלה לפגייה טיפול נמרץ. היא עברה בדיקות רבות, ובשלב מסוים הועברה למחלקת מעבר, כמו תינוקות אחרים, אבל השקט לא נמשך זמן רב. "באחת ההאכלות הבחנתי שהיא חלשה מאוד ולא מצליחה לאכול. דיווחתי לצוות, והם אמרו שיאכילו אותה. יצאתי להתאוורר, וכשחזרתי הבנתי שהיא כבר לא שם ושהעבירו אותה בחזרה לפגייה טיפול נמרץ. הבנו מהר שמדובר במצב חירום ושהיא זקוקה לניתוח. התברר שיש אוויר בחלל הבטן ושמום הלב שלא זוהה גרם, ככל הנראה, לפגיעה במעי עקב שיבוש בזרימת הדם".

המצב הסתבך. חיה'לה התקשתה להתאושש, ומצבה חייב ניתוח לב דחוף. היא עברה ניתוח מורכב לסגירת הדוקטוס, אך המום הלבבי לא תוקן במלואו בניתוח, והמצב השאיר אותה זמן רב בטיפול נמרץ לב ילדים. "היינו סביבה 24 שעות ביממה, בלחץ גמור, חסרי נשימה. היא נדרשה לניתוח נוסף שברוך ה' הצליח, ונמצא פתרון שמנע ניתוח נוסף בעתיד, אבל בינתיים נדרשנו להתמודד עם אתגרים רפואיים אחרים. באחד מלילות השבת, הרגשתי שמשהו לא בסדר והתעקשתי שהרופאים יבדקו אותה. הכירורגים הוזעקו מבתיהם, וחיה'לה נכנסה שוב לניתוח חירום במעי. לא יכולנו להתקשר לאף אחד כי הייתה שבת. ישבנו ובכינו, אמרנו תהילים וזעקנו להשם יתברך. הניתוח היה מורכב וקשה. חיה'לה איבדה דם רב, ונאלצו לכרות חלק גדול מהמעי הגס. הניתוח עבר בהצלחה".

חוה שרון, שהחלימה בעצמה מניתוח קיסרי, הרגישה שהיא פועלת מתוך הישרדות. "אין לי מושג מאיפה היו לי הכוחות והתושייה והחוזק. רק מבורא עולם שהחזיק אותנו בניסי ניסים. במקביל, קהילה גדולה של בעלי תשובה התפללה ללא הפסקה. אנשים קיבלו על עצמם תפילות ומצוות. האחיות שלי התחזקו בעקבות הסיפור, וגיסי ממשיך עד היום להתפלל ולהניח תפילין בזכות חיה'לה.

"בעלי היה משמיע לה ניגונים של הבעל שם טוב וקורא לה תהילים ליד מיטתה. אני חושבת שזה הוסיף קומה לזוגיות שלנו: משבר והתמודדות מעין אלו עלולים, חלילה, לפרק מערכת יחסים, בפרט כשמדובר בבעלי תשובה שהתחתנו בגיל מאוחר. זו תמיד תהיה ההתמודדות שלנו; היא מזכירה לנו שהילדה שלנו היא מתנה שלנו מהבורא, ולמענה אנחנו מתאמצים יחד לעשות הכי טוב".

המסע האישי הפך לשליחות

לאחר כשלושה חודשים בבית החולים, השתחררה המשפחה הביתה עם תינוקת קטנטנה, חלשה ומבוהלת, אבל עם עיניים גדולות שכובשות את כל מי שמביט בהן. "האשפוזים לא הסתיימו. במשך שנתיים חיה'לה הייתה במצב רפואי מורכב, עם דלקות ריאות, בעיות עיכול, מעקבים ואשפוזים חוזרים. בעצמי חוויתי תקופה נפשית קשה מאוד. בכל שהות בבית החולים, הרגשתי בכלא. הרגשתי שאני בממד אחר. זעקתי לה', בכיתי לו ימים ולילות".

כשחיה'לה היתה בת שנתיים, הגיע השינוי. "היא נכנסה למעון שיקומי בבני ברק, ושם התחיל מסע השיקום שלה באופן רשמי. היא התחילה ללכת, להתפתח ולפרוח".

צעד אחר צעד, היא גדלה והתפתחה והפכה לילדה החיונית בת ה-9 שהיא היום. "היא ילדה מקסימה שמחוברת לשבת, לתפילה ולמצוות, ויש בה שמחת חיים גדולה. כל התפתחות שלה היא עבורנו סיבה להודות להשם. אנחנו לא לוקחים אותה כמובן מאליו. בכל שנה ביום הולדתה, אנחנו חוגגים לה עם ילדים רבים ורואים בכך סעודת הודיה על המתנה שקיבלנו".

מתוך המקום הזה, הפכה חוה שרון את המסע האישי שלה לשליחות. היום היא מלווה נשים, אימהות ובעלות עסקים בתהליכים של חיבור פנימי, ביטחון עצמי, ערך עצמי ואמונה. "אני מכירה את שני העולמות, ולכן רואה את עצמי כמי שיכולה לחבר בין אנשים ובין עולמות. ואולי דווקא אחרי כל מה שעברתי, אני מבינה יותר מכל את התשובה לשאלה שהחלה את המסע שלי, אי שם בימי השבעה על אבי. למדתי שהמקום שבו האדם מרגיש הכי לבד הוא לפעמים דווקא המקום שבו הוא מגלה שהוא מעולם לא היה לבד".