הוא כבר עבר הלאה, היא עדיין פצועה: הפער הזוגי שמרגיש כמו בדידות

לרבים מאיתנו יש פנטזיה זוגית כזו של שניים שיושבים יחד ומשתפים בלב פתוח, מקשיבים זה לזו ומבינים האחד את השנייה ברמה הכי פנימית וזורמת שיש. הבעיה היא שהמציאות עלולה להפגיש צד אחד מבני הזוג שחסום או מאוים מהבעת פגיעות ושיתוף רגשי, עם צד אחר שמייחל לעומק ולפתיחות, ונאלץ להישאר מתוסכל ובודד ללא החיבור הרגשי שעליו חלם.

הסלון של אפי ושרי חזר להיות שקט. שעתיים קודם לכן הבית געש וסער מרעש המריבה שלהם. מילים קשות הוטחו באוויר בכעס – האשמות, כינויי גנאי, העלבות ותלונות שנשמעו בווליום גבוה במיוחד. משהו עמוק בתוך שרי נפגע, והיא הרגישה פצועה ומרוחקת. אפי, לעומתה, כבר ישב על הכורסה הלבנה, בהה בטלפון וזמזם לעצמו מנגינה אהובה, וכך, ללא הקדמה, פנה אליה בחיוך "תגידי, בא לך שנזמין פיצה?". שרי הרגישה שמתהפכת לה הבטן. איך הוא מסוגל? עבורה הסערה עדיין לא שככה. הכיווץ המוכר החל להתמקם בגרונה. היא לקחה נשימה עמוקה, ואמרה בקול רועד: "אפי, אני לא מסוגלת לעבור הלאה ככה, אנחנו חייבים לדבר על מה שקרה קודם, על הדרך שבה דיברת אלי, זה ממש כאב לי". החיוך של אפי נמחק ברגע. הוא שמט את הטלפון, נשען לאחור והרים ידיים בהתגוננות: "נו, באמת שרי! עוד פעם? הכול כבר עבר ונגמר, למה את תמיד חייבת לחפור ולהרוס את האווירה? את שוב רוצה לריב בכוח?". המילים שלו היכו בה כמו סטירת לחי מצלצלת. היא בכלל לא רצתה לריב, היא רצתה שיבין, שיקשיב, שיראה את לבה הפצוע. עוד לא הייתה מסוגלת לחזור לקרבה, כאילו כלום לא קרה. אבל מול החומה האטומה והתגובה התוקפנית שלו, המילים נתקעו לה בגרון. תסכול חונק סגר לה את הפה, והיא פשוט בלעה את המילים, השפילה מבט ונשארה קפואה לבדה בתוך השקט המזויף של הסלון.

מערכת עיכול רגשית

כמו שיש מערכת עיכול פיזית שיודעת לפרק מזון, לספוג מה שטוב ואת הפסולת להפריש – כך יש בנפש מערכת עיכול רגשית, שמאפשרת לאדם לפגוש כאב (של עצמו, או של אחרים), להכיל אותו, לעכל אותו ולהישאר ביציבות. מי שלא רכש כלים רגשיים, אין לו מערכת העיכול הזו. היכולת להכיל רגש נלמדת בילדות המוקדמת. אדם שגדל בבית שבו הוריו נבהלו, כעסו, השתיקו אותו או נאטמו אליו כאשר בכה או נפגע, למד שכאב הוא דבר "מסוכן", שמאיים על מערכות יחסים. אותו אדם, כבוגר, פיתח פחד תהומי מכאב, פגיעות, עצב או אשמה, משום שלא נבנה בתוכו "מיכל" נפשי שיכול להכיל רגשות אלו. כשהוא פוגש כאב אצל הזולת, הכאב הזה "נשפך" לתוכו ומאיים להציף אותו. אין לו היכולת לעבד את זה, והמערכת שלו נכנסת למצב חירום ומפעילה "מסך ברזל" (אטימות), כדי לא לטבוע ברגש. הכלל הבסיסי בנפש: אדם לא יכול להכיל אצל האחר את מה שהוא לא מסוגל להכיל אצל עצמו.

פערים בשפת הרגש

כמו שאדם שלא למד סינית לא יכול לקרוא או לדבר בסינית, כך אדם שחסרים לו כישורים רגשיים, פשוט לא דובר שפה זו. הוא יכול להיות פרופסור, איש עסקים מצליח, או להיות אלוף בפתרון בעיות טכניות – אבל שפת הרגש, הפגיעות והשהייה בכאב, היא שפה שזרה לו לחלוטין. אם אותו אדם נישא לבת זוג שיש לה עוצמות רגשיות גבוהות ומחפשת מגע רגשי, זה עלול לתסכל אותו, כי המגרש של הלב מאיים עליו, והוא פשוט לא יודע מה לעשות עם הכאב שלה. כך גם היא יכולה להרגיש מתוסכלת על כך שאין לה פרטנר שמרגיש אותה, רואה אותה וחווה יחד איתה את המצוקות שלה. היא מתרגמת את התגובה שלו כ"בריחה" מהקשר, ועלולה להיכנס לעמדת "קורבן נסגר", ולהרגיש מחוקה ולא חשובה מספיק ללבו. באופן כללי ידוע שגברים, גם כאלו שיש להם מיכל רגשי, תופסים רגש כחולשה, ומצוקה כדבר שצריך לפתור באופן רציונלי ומעשי, בניגוד לנשים, ששפת הרגש זמינה ולגיטימית עבורן הרבה יותר (מובן שיש גם מקרים הפוכים).

אז איך מגשרים על הפערים?

א. מבינים שהתגובות שלנו הן לא מרוע או מחוסר אכפתיות, וודאי לא ממקום שרוצה להתווכח ולריב, אלא מנקודות מוצא שונות. מי שאין לו שפה רגשית מפותחת יכול ללמוד להקשיב למילים של הצד השני כביטוי של פגיעות, וללמוד להבחין בין ביקורת להבעת כאב. אפי מהסיפור יכול לשמוע את שרי אומרת "כרגע עוד כואב לי, אני צריכה זמן להתקרב", במקום לשמוע את דבריה ככתב אישום נגדו: "אתה לא בסדר, אתה אשם במה שאני מרגישה".

ב. מבינים שלכל אחד יש קצב עיבוד רגשי אחר, ומכבדים את זה. העובדה שאחד עובר הלאה מהר ו"מדפדף" את הרגש, לא מחייבת את הקצב של הצד השני, שאיטי יותר וכאילו "טובע" ברגש.

ג. מפתחים חמלה והבנה כלפי הצד השני. במקום ששרי תגיב בשיפוטיות ובכעס, כדאי שתראה את אפי בעיניים חומלות. הוא כל כך שברירי שם בפנים, גם אם מתחפש לאטום ונראה קר ומנוכר. הצפה רגשית מבהילה אותו, וסיום מריבה הוא הקלה עצומה שמאפשרת לו להרגיש בטוח. באופן דומה מבינים שהצד הפגיע, שרי, אף היא שברירית ומבקשת הכלה ושיתוף לכאב שצף, וכדי להרגיש בטוחה, חשוב שתרגיש מובנת ושהרגש שלה לגיטימי.

ד. מתאמנים על שהייה באי-נוחות. כדאי לשרי לפתח יכולת להחזיק את הכאב מבלי שהתגובה ההודפת של אפי תגרום לה להרגיש "לא קיימת", או "לא בסדר". היא חווה שאם תדבר זה יתפוצץ, ואם תשתוק היא תיחנק ותמחק, אך במקום זה יכולה לשנן לעצמה: "זה בסדר שאפי כרגע לא יכול להכיל את הכאב שלי, אני אכיל אותו בעצמי, ובזמן שאהיה פחות טעונה אעלה את הכאב שלי לדיון". אפי לעומתה יכול לשנן לעצמו "אני לא חייב להרגיש מאוים כשלשרי כואב או מעיק, אני מסוגל ויכול לנסות להכיל אי-נוחות במקום לנסות לפתור ולהעלים אותה".

ה. לפתח "תקשורת עוקפת הצפה" – שרי מתקשרת עם אפי כאילו שהוא פתוח רגשית. עליה להבין שתקשורת כזו מקשה עליו, וחשוב שהיא כן תדבר ותתקשר אתו, אך ממקום בוגר ומכבד, נטול האשמות: "אני רואה שקשה לנו לנהל שיחות כשהרוחות סוערות, חשוב לי לקחת פסק זמן לעצמי כדי להירגע, ואחר כך נחזור ונדבר". לאחר שהרוחות נרגעו תוכל לומר לו: "אני לא רוצה לריב, אני מאוד רוצה להיות בטוב איתך, ובשביל זה חשוב לי שתי דקות להגיד מה יושב לי על הלב".

זוגיות אינה דורשת התאמה מושלמת של הכלים הרגשיים, והפערים הם בעצם המקום שבו הצמיחה מתחילה. חשוב ללמוד האחד את נפש רעהו, להבין מהיכן כל אחד פועל ומה הצורך שמסתתר מאחורי התגובות הרגשיות, וכך, עם הרבה כבוד לעצמי ולצד השני, לשמור על הקרבה ועל ה"ביחד".

מיטל מדי היא מאמנת תודעתית, יועצת זוגית ומדריכת הורים במחלקת חש"ן בהידברות.