חבר רע לא צריך להיות אדם רע. לפעמים הוא לא טוב - רק בשבילי

הילה נכנסה לדירה בסערה.

היא שלחה אלי חיוך ו"מה קורה, רונית?" חברי, והסתגרה מאחורי הדלת לשיחת טלפון. 

נושא השיחה הוא מן הסתם מרדכי, שאיתו היא נפגשת כבר חודשיים. 

הילה היא מהבנות המושלמות האלה, שהן גם יפות, גם חכמות, וגם כולם אוהבים אותן. 

מכירה?

הילה ואני למדנו יחד, והשנה שכרנו דירה עם עוד חברה. שלושתנו לומדות, אבל הילה משלבת חוג נוסף. איכשהו היא מצליחה לשלב את הלימודים עם מלגה, התנדבות, מפגשים עם חברות, פגישות, ועדיין מקבלת ציונים מעולים בכל הבחינות. בקיצור, מושלמת.

אני לא יצאתי מהדירה מתחילת הלימודים, ובקושי מגרדת את השישים במבחנים. גם עכשיו אני מנסה לחזור ולהתרכז, כי הפעם גירדתי את השישים מהכיוון הלא־נכון, ולא בפעם הראשונה.

כעבור שעתיים אני גוררת את עצמי למקרר ובוהה בתוכנו העגום (בכל זאת, דירת סטודנטיות…), במקום בדפי הסיכומים שצילמתי. במדף השני אני רואה קופסה צבעונית ולא צפויה. על הקופסה מודבק פתק: "לשותפות המתוקות שלי! שיהיה לכן יום מקסים ומדהים, עם רגעים מתוקים־מתוקים! אוהבת, הילה". אני פותחת את הקופסה ומגלה עוגיות שוקולד צ'יפס ענקיות ושוות. איזה כיף. תודה, הילה! אני חושבת. הצלת לי את מועד ב'. אולי כדאי שארשום לה פתק תודה. אני חושבת בין הנגיסות, משרבטת "תודה על העוגיות, הילה" על חתיכת דף ריק, ומשאירה על השולחן. אחר כך יש סיכוי שאשכח, ועכשיו אני חייבת להמשיך ללמוד לבחינה.

*

כעבור שבועיים, אני מקבלת הצעת שידוך מעניינת.

בכל אופן, אני מתלבטת מה ללבוש לפגישה. חשוב לי לעשות רושם טוב, נעים ומכבד, אף על פי שביום־יום אני לובשת לפעמים אותם בגדים שאני לובשת כבר מגיל 16. החלטתי על חולצת השבת השחורה והחצאית האפורה חדשה. חגיגי, אבל לא יותר מדי. מושלם לפגישה. סידרתי את השיער, והרגשתי מוכנה. 

מהמראה הביטה אלי רונית חמודה, מחייכת וקצת מתרגשת לקראת הפגישה.

"וואו, רונית, איזה מהממת!", אמרה הילה כשעברה בסלון מאחורי עם המכתבים שהגיעו בדואר.

"תודה!", חייכתי אליה. אבל פתאום קלטתי שהשמלה הירוקה שלבשה הילה החמיאה לה כל כך. כשהסתובבתי בחזרה לכיוון המראה, רונית שהשתקפה ממנה הייתה נראית לי פשוטה ומסורבלת למול דמותה הזוהרת של הילה.

לא הייתי בטוחה שאני רוצה להביא את עצמי לפגישה ככה, אבל הלכתי בכל זאת. דווקא היה נחמד.

למחרת בערב קיבלתי את הבשורה שהוא ישמח לפגוש אותי שוב.

גם אני אשמח.

קבענו להיפגש ביום שני.

בינתיים קיבלתי מייל מהמכללה. עברתי את הבחינה. על חודה של נקודה, אמנם, אבל עברתי. איזו הקלה…

גם ביום שני הפגישה עם נועם הייתה טובה, ב"ה, ואחריה באו פגישה שלישית ורביעית. ב"ה.

*

כשהילה חזרה מהפגישה הראשונה עם מרדכי היא הייתה באורות. הסתובבה סהרורית בדירה עד אמצע הלילה.

ב"ה שטוב לה. הם תמיד נפגשים במקומות מיוחדים. 

אנחנו לא כאלה מעניינים. אנחנו תמיד הולכים לאותם שני מקומות קבועים. מדי פעם מגוונים והולכים לפארק ליד. אני גם לא ממש באורות. וכשהכנתי עוגת ביסקוויטים והבאתי לפגישה (פסגת יכולות הבישול שלי), גיליתי שנועם בכלל רגיש ללקטוז.

ישבנו בפארק על הספסל האהוב עלינו, זה שישבנו עליו בכל הפגישות הקודמות שלנו בפארק. בדיוק נגמרו לנו נושאי השיחה.

נועם הביט בי לרגע, ואז בהה קצת בקצות נעליו.

"רונית, יכול להיות שמשהו מציק לך?", נועם שאל בזהירות.

"אממ... לא יודעת…", עניתי.

"אני מרגיש כאילו את כל הזמן משווה את עצמך לאיזו רונית אחרת, אוטופית, שלא קיימת".

"יכול להיות…", עניתי. אבל היא קיימת. חשבתי. רק שלא קוראים לה רונית…

*

מכירה את ה"יהי רצון" שאומרים אחרי ברכות השחר?

אחת הבקשות שמבקשים שם היא שה' ירחיקנו מחבר רע. ומה זה חבר רע? חבר שעושה לנו רע.

הוא לא חייב להיות רע. קשה מאוד להיות יהודי רע. זו יכולה להיות דווקא מישהי טובה ונהדרת, שכאשר אני משווה את עצמי אליה – תמיד התוצאה לרעתי.

החיבור שלי למיוחדות שלי, לעושר הפנימי שלי, למתנות שלי – ידהה לידה.

חשוב שאהיה מודעת לזה שעבורי – כמה שהיא מדהימה ומכינה עוגיות שוקולד צ'יפס משגעות – היא חברה לא טובה…

אז זה לא אומר לזרוק עליה ביצים.

אבל זה כן אומר לנסות למלא את הזמן החברתי שלי בחברות שטובות לי, שמעצימות אותי בעצם הנוכחות לידן, הקשר, הנתינה והקבלה.

וגם… להתבונן בעין טובה על ה"מושלמות" הזו… גם עין טובה של "איזה כיף שהילה קיימת בעולם", וגם עין טובה של מה אני יכולה ללמוד ואיזה טוב מושפע עלי מתוך החברות הזו.

וכאשר אני נתקפת חלישות הדעת מה"שלמות" הזו?

זה ממש אתגר להיזכר בכך שיש לי עושר פנימי ולהתחבר לזה.

יש לי מה לתת. אני טובה, יקרה, מיוחדת ונדירה. לא בהשוואה.

עבודת השם שלי היא ללכת לפארקים שאנחנו הולכים אליהם – וה' שמח בזה.

ה' שמח ומעריך מאוד את השישים וחמש שלי, את הציונים העוברים. ועוד יותר – את המאמץ וההשקעה שלי להגיע אליהם.

זו ממש עבודה ליצור אצלי את המרחב וההבנה – מהי עבודת השם שלי. מהו המאה אחוז שלי? מה ה' רוצה ממני?

וזה לא "התאמות" או "הקלה למתקשות", זה הכי טוב שלי. מתוך זה אני אגיע בע"ה לאוצרות הגדולים שה' הכין לי בחיים, וגם לאוצרות הגדולים של הנפש שלי.

בביאור מידת הקדושה בספרו, מדבר ה"מסילת ישרים" על כך שכל אדם – בין עני ובין עשיר, בין תלמיד חכם לשאינו כזה – יכול להגיע לכל הדרגות הגבוהות הכתובות בספר. זה יקרה אם אני אתאמץ ואחפש לראות ב"כאן ובעכשיו" שלי – מהי עבודת השם שלי. איך כאן אני יכולה להתעלות ולהתגדל. מה ה' רוצה ממני – בלי שום השוואה לאף אחד. מעין מחשבה של – "אני לבד בעולם". 

יש לי אופק – זוגי, נפשי, נשמתי.

ואני יכולה להגיע אליו. ממש. מתוך חיבור ושמחה בטוב שיש לי,

ובזהירות גדולה מהשוואות ל"הילות" למיניהן…

*

שאלת אתגר: אם אף אחד בעולם לא בתחרות איתך – מה יש לך לתת? תני דוגמה לשלושה אוצרות שלך.

***

מילים של הילה

איזה בושות. בושות ממש. לא ידעתי שככה רונית מרגישה. מבחינתי היא כזאת מהממת בנחת שלה, בהקשבה שלה לכולן, בנינוחות הזו ביחס לציונים שלה. הלוואי עלי.

אולי עבודת השם שלי היא טיפה להצניע את הדברים שלי… טיפה פחות לשתף על הפגישות ועל הציונים, ואולי להעז קצת לשתף בכישלונות שלי.

אני "חבר רע"?

אוי ואבוי…