"אתה תהיה האחרון שיגיד עליי קדיש": הפרידה הבלתי נשכחת בחלון הרכבת שהפכה לשושלת מפוארת

קולות בכי בלתי מוכרים הקפיצו את ליבה של רונית. למרות שהחג זה עתה יצא, השולחן עדיין היה ערוך כמו בליל הסדר. לצידו הסבו סבה וסבתה, שכתושבי חו"ל חגגו את יום טוב שני של גלויות.

לתדהמתה הבחינה כי הבכי מגיע מסבה, הרב זלמן אורי זצ"ל. רונית רכנה אליו בעדינות, וניסתה לברר מה אירע. "הוא רעד", היא משחזרת, "וסימן לי עם האצבע על מילות ההגדה 'וירעו אותנו המצרים'. אחר כך אמר: 'רוניתקל'ה, אני יודע מה פירוש המילים הללו. אני יודע מה זה 'וירעו אותנו המצרים'. שמעתי ולא העזתי לשאול". קולה משתנק למרות השנים שעברו.

הרב זלמן זצ"ל וסבתא חווה ע"ה

"העדיפו לשמור בפנים"

הסיטואציה הזו הייתה הבלחה כואבת ונדירה. כמו שורדי שואה רבים, גם סביב עברם של סבה וסבתה של רונית לוז (גילוי נאות: דודה אהובה של בעלי) היה כרוך קשר של שתיקה. "היה בזה משהו כל כך כואב, וכנראה הם העדיפו לשמור את זה בפנים". לדבריה, רק תמונה, שהונחה דוממת בכניסה לבית, סיפרה על משפחה שלמה שנכחדה.

זיכרון השואה הפך לפרויקט מרכזי בחייה של רונית (59). כיום היא רואה כשליחות לספר את שעבר על סבה וסבתה, ובעיקר להדהד את תעצומות החיים שליוו אותם בעת שהתנערו מעפר והקימו מחדש את משפחתם. את מה שבאמת עבר עליהם שמעה רונית, כמו יתר בני המשפחה, רק לאחר פטירתם. בערוב ימיהם, נשלח אל הסבא והסבתא מראיין מטעמו של סטיבן ספילברג, במסגרת הפרויקט חובק הארצות שהוביל לתיעוד ניצולי השואה. דווקא בפניו הם נפתחו, ומול עדשת המצלמה גוללו בדמעות ובפירוט את שעבר עליהם.

סבה, זלמן, אז נער בן 14 ובן בכור במשפחה בת שישה ילדים, אהב ללמוד תורה. דודו, ישעיהו הי"ד, הבחין ביכולותיו הגבוהות ושכנע את הוריו לשלוח אותו לישיבתו של הרב אהרון קוטלר זצ"ל. הוא טען שלילד עילוי שכמוהו אין מה לעשות בכפר.

כמה חודשים לאחר שהחל את לימודיו, פלשו הגרמנים לפולין, והנהגת הישיבה קיבלה החלטה לעבור מקום. התלמידים פוזרו לבתיהם, על מנת לקבל את רשות הוריהם למעבר. "סבא היה נער צעיר, ורצה להישאר עם המשפחה שלו", מספרת רונית. "באותו זמן, כבר התפשטו השמועות שמזרח אירופה בוערת. סבא רבא שלי כנראה הבין שיהיה קשה להציל את עצמו ואת חמשת ילדיו הקטנים, והחליט להציל את מי שאפשר. בוקר אחד הוא פשוט לקח את סבא שלי, הכניס אותו דרך החלון של הרכבת, שהייתה מלאה עד אפס מקום, ואמר לו: 'אתה תהיה האחרון שתגיד עליי קדיש'. סבא סיפר שכל הדרך הוא בכה בגעגועים 'מאמע, טאטע'".

בעת לימודיו בישיבה, נשלחה לזלמן תמונה של אחיו ואחיותיו. התמונה הזו היא הזיכרון היחיד שנותר לו ממשפחתו. "אני זוכרת שכל השנים הוא היה חוזר ואומר לנו: 'ניצלתי בזכות שהלכתי ללמוד תורה בישיבה – אוד מוצל מאש'".

האחים של סבא זלמן שנרצחו בשואה: מיכאל, איינוך, חיים, שרה'לה ומירה'לה הי"ד

"הכול היה שרשרת של ניסים"

הישיבה נדדה כמה וכמה פעמים, בהתאם להתפתחויות המלחמה. בשנת תש"א כבשו הרוסים את ליטא, פרצו להיכל הישיבה והגלו את כל תלמידיה לעבודות פרך בסיביר. "סבא סיפר למצלמה שזאת הייתה נסיעה של שלושה שבועות. הם הגיעו לסיביר תשושים ורעבים. הטמפרטורה שם עמדה על מינוס עשרים מעלות, והם נאלצו לעבוד החל מארבע בבוקר ובמשך ארבע עשרה שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע".

בעדותו המצולמת, סיפר הסב על זוג תפילין שהוברח על ידי אחד מחבריו. התפילין הועברו בהיחבא מנער לנער, למרות שתפיסתם הייתה מובילה לעונש מוות. מסירות נפש נוספת הייתה על כשרות. על אף המחסור הקיצוני במזון, הוא וחבריו לא הסכימו לטעום מרק שבושל בו בשר סוס, אלא העניקו אותו לאסירים הליטאים. בעדותו אמר כי ימים שלמים הם לא אכלו כלום. "שנים אחרי המלחמה, כשנודע לרב קוטלר שבחורי הישיבה הקפידו לא לאכול אוכל לא כשר – הוא נזף בהם, ואמר שמשום פיקוח נפש היה מותר להם לאכול", מבהירה רונית ומוסיפה בהתרגשות: "תראי כמה מסירות נפש הייתה להם".

למרות התנאים הבלתי אפשריים, כשהרב זלמן ישב מול המראיין, הוא בחר להתמקד בטוב. "הוא הסביר שהעובדה שהרוסים לקחו אותם לגלות בסיביר היא זו שהצילה אותם. הרי אם הם היו נשארים בישיבה, הגרמנים היו רוצחים את כולם. המילים שלו היו: 'כאילו שמישהו לקח לי את היד וכיוון אותי. הכול היה שרשרת של ניסים. לא עשיתי שום דבר כדי להציל את עצמי. כלום. גם לא ידעתי מה לעשות'".

גופו של זלמן לא עמד בקור ובדרישות הפיזיות הקשות, ועד מהרה הוא חלה בטיפוס. "למעשה, גם זה היה לטובתו. בגלל המחלה הוא הוצא מסיביר לטיפול". מצבו הידרדר, והוא פונה למרפאה ששכנה בבית יתומים רוסי. שם, בעודו מחלים, הגיעו אליו עדים שבישרו לו את הבשורה האיומה: אביו ואחיו נורו על ידי הנאצים לתוך בורות של קברי אחים, ואימו ויתר אחיו נלקחו למחנות ההשמדה. בגיל 18 הבין זלמן הצעיר כי נותר בודד בעולם.

דווקא שם, בעומק הכאב, הגיעה מעט נחמה - והוא פגש את חווהל'ה, מי שתהפוך לרעייתו. היא הייתה בת להורים אמידים בעברם, ולאביה היה מפעל חיטה. עם פרוץ המלחמה נמלטה המשפחה, ובמהלך הבריחה הם התפצלו: חווה'לה ואביה ברחו לכיוון רוסיה, ואילו האם והאח הנוסף הסתתרו בבתי פולנים.

עם הגיעם של חווה'לה ואביה לרוסיה, האב גויס מיד לצבא הרוסי, ואילו היא נשלחה לבית יתומים. "למעשה, אחרי שהיא נפרדה כבר מהאימא ומהאח, הייתה לה פרידה נוספת מהאבא. סבתא הייתה מוכשרת, ובניסי ניסים נתנו לה שם עבודה במרפאה כעוזרת אחות. שם היא הכירה את סבא שלי".

בהיותם בני שמונה עשרה וחצי, כאשר קולות המלחמה עדיין ברקע, החליטו בני הזוג להינשא. שנים אחר כך הם סיפרו לנכדיהם על מניין יתומים שעמד סביב חופתם, ועל סיר תפוחי אדמה שהוגש ככיבוד.

לפני כחודש, קיבלו בני המשפחה ארגז מיוחד במינו, שנשמר עד כה בידי דוד מצד אמה של רונית. הארגז מכיל שירים רבים שנכתבו על ידי הסבא בזמן המלחמה ולאחריה. הדפים היו דהויים ונשלחו לפענוח. "יש שם שירים מצמררים. הוא היה תלמיד חכם וכתב אותם בעברית – הייתה לו עברית מדהימה", היא מספרת. באחד הדפים כתב הסבא לחווה'לה, ארוסתו הטרייה. את דבריו פתח במילים: "במרחקי הגולה, על שדי הפירות הננו נוטעים. בעת חורבן והריסה הננו בונים".

חמישה דורות: סבתא חווה יושבת. עומדת משמאל - רונית. במרכז - אימה של רונית. מימין - נינה של סבתא חווה, ובידיה בן נין

"אתה מקרב יהודים, וזו השליחות שלך"

"ממש בסיום המלחמה, סבתא ילדה את אימא שלי. היא ילדה אותה בבית, כי פחדה ללדת ילדה יהודייה בבית החולים. צריך להבין שלא רק הגרמנים רצחו יהודים, אלא גם הפולנים והאוקראינים, והרבה מאוד יהודים נרצחו גם אחרי שהמלחמה הסתיימה. בגלל שהיא נולדה בבית, לאימא שלי אין בכלל תעודת לידה", היא מחייכת.

מאיפה לדעתך סבא וסבתא שאבו כוחות להקים משפחה וללדת ילדים, סמוך כל כך למה שעברו?

"סבא כתב על זה בכתבים ובשירים שלו. הם רצו להקים את עם ישראל מחדש, להתחתן וללדת דור ישרים. אני גם זוכרת שבחייו הוא כל הזמן דיבר על האמונה, ועל כך שהיא זו שמובילה אותו. הוא היה נוהג לומר: 'אם ה' הציל אותי, יש לי שליחות בעולם'".

סבה של רונית לא רק דיבר על שליחות, אלא גם חי אותה. לאחר המלחמה, ישיבת "עץ חיים" של הרב קוטלר הוקמה מחדש בארצות הברית, והמשפחה הצעירה נדדה לשם. בהמשך כיהן הרב זלמן כמפקח על החינוך הדתי בלוס אנג'לס. הוא שימש עשרות שנים כרב קהילה, וכן כמחנך שעל ברכיו גדלו מאות תלמידים בארצות הברית. "את כל חייו הוא הקדיש לקירוב יהודים, ללימוד תורה והיה בעל צדקה וחסד".

רונית מתארת קשר מיוחד שהיה לסבה עם הרב שך זצוק"ל. הקשר החל עוד לפני המלחמה, כאשר התארח כבחור ישיבה בבית הוריו של הרב שך. "הרב אהב מאוד את סבא. סבא התייעץ איתו לגבי עלייה לארץ, והרב שך ענה לו: 'זלמן, יש לך תפקיד. אתה מקרב יהודים, וזו השליחות שלך'".

רונית לאחר הרצאה לתלמידות על סבה וסבתה

"הייתי חושב שהבן אדם השתגע"

אנקדוטה משפחתית מרגשת התרחשה לפני כ-24 שנים, עם היכנס בנה של רונית – הנין הראשון במשפחה – בעול מצוות. "סבא וסבתא הגיעו במיוחד מארצות הברית. סבא זלמן נעמד רועד בחדר האוכל בו נערכה החגיגה, ואמר לפני כולם: 'אם לפני 60 שנה מישהו היה אומר לי שאני אזכה להיות בבר מצווה של נין בארץ ישראל, הייתי חושב שהבן אדם השתגע'".

למרבה הצער, הרב זלמן לא הספיק לעלות ארצה, ונפטר בגיל 81 בארצות הברית. "סבתא חיה עד גיל 94, וזכתה להגשים חלום ולגור בירושלים, כמו שהם תמיד רצו. במשך 11 שנה עד פטירתה היא גרה בבית הוריי, והם מצידם נהגו בה בכבוד גדול". לפני חמש שנים הלכה סבתא חווה לבית עולמה, אחרי שזכתה לראות נכדים, נינים ואף בני נינים, מתוך המשפחה היפה והענפה שהקימה עם סבא זלמן.

רונית ואימה עם ספר שכתבה האם למען הדורות הבאים

לאחר פטירתם העזה בתם הבכורה, אימה של רונית, לחקור לעומק את שעבר על הוריה. היא צפתה בעדויות המצולמות, הצליבה מקורות ושוחחה עם דודה, אחי אימה. "אימא שלי לקחה לעצמה כמשימת חיים להעביר את הכול לדורות הבאים. בשנה שעברה היא הוציאה ספר שנקרא 'אודים מוצלים מאש'. היא בחרה בשם זה, כי כך סבא שלי היה קורא לעצמו - 'אוד מוצל מאש'. זה ספר שהוצא במיוחד בשביל המשפחה - 'למען תספר לדור אחרון'. עד היום היא מעבירה הרצאות לחיילים, שוטרים, בני נוער וקשישים. בזכותה התעורר גם אצלי הרצון להעביר את הסיפור הלאה".

רונית בסיום אחת ההצגות על סבה וסבתה

"ממשיכים את הדור שנרצח על קידוש השם"

בעברה של רונית כמה עשורים במערכת החינוך כמורה וכיועצת חינוכית, ובהווה היא מנחת קבוצות לגיל השלישי ולניצולי שואה. בנוסף, היא מופיעה בתיאטרון בובות רגשי-חברתי עם סיפורם של סבה וסבתה, ומהדהדת את מסר החיים.

לפני כמה שנים רונית קיבלה טלפון חריג: הזמנה להופיע בפני קבוצת ניצולי שואה ברחובות. "היו שם 54 ניצולי שואה. אנשים בני 90, שכולם היו בזמן השואה נערים או ילדים. אחרי ההרצאה עשינו סדנת עיבוד, ואחד מהניצולים ביקש ממני את הבובה של הסבא-רבא שלי – סבא מאיר הי"ד.

"הוא החזיק את הבובה ביד, ודיבר אליה בזעקה כאילו הוא מדבר אל אבא שלו: 'טאטע, איך לא נפרדתי ממך כשלקחו אותך לאושוויץ?'", היא מתארת בדמעות. "הם כל כך ריגשו אותי בתגובות שלהם, הודו ושמחו. הייתה לי זכות לעמוד בפניהם".

מילים שכתב הרב זלמן לאשתו חווה בעת שהיו מאורסים

לקראת סיום השיחה, רונית מסכמת: "לסבא ולסבתא שלי יש שלוש בנות ובן, ובלי עין הרע, לכל אחד מהם יש צאצאים רבים. בכל פעם מחדש, אימא שלי חוזרת ואומרת: 'מאחד שניצל - יצאו דורות רבים'.

"לפני כמה שנים, הראל, הבן שלי, היה במסע בפולין מטעם 'עדים במדים'", היא מוסיפה בהתרגשות. "הוא כתב לי משם, שכשהוא הלך עם המדים של צבא ההגנה לישראל, ודרך על פסי הרכבת של אושוויץ, הוא הרגיש ניצחון – כיצד אנחנו באים עם דגל ישראל ביד, וממשיכים את הדור הזה שנרצח על קידוש ה'. עם ישראל חי".