אור החיים הקדוש: חיזוק קצר בעבודת ה' מתוך פרשת דברים

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים, א', א').

אור החיים הקדוש מפרש את הפסוק בדרך רמז, לפיו כל המקומות הגיאוגרפיים שמוזכרים בפסוק מרמזים ל-9 מידות חשובות שכל יהודי ההולך בתורת השם צריך לאמץ (נציין אותן בקצרה).

"ואומרו במדבר בערבה וגו' רבותינו ז"ל דרשו (ספרי) שהוכיחם על מה שעשו במדבר וגו', ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה' והם מדות תשעה".

9 מידות להולכים בתורת השם

1. "בעבר" – להתנהג כמידתו של אברהם אבינו שנקרא "העברי" – שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד. שהיה עומד יחידי באמונתו בה' נגד כל העולם עובדי האלילים, ואינו מתבייש מהמלעיגים עליו.

2. "הירדן" – מלשון מרדות והכנעה, שתהיה בלבו הכנעה תמיד.

3. "במדבר" – ינהג במידת הענווה והשפלות, שנאמר (עירובין נד): "לעולם ישים אדם עצמו כמדבר".

4. "בערבה" – כאשר יתנהג במידת הענווה, יקפיד על שני דברים:

* ינהג במידת הענווה בדרך ראויה וערבה (נעימה) ולא בדרך פחיתות שמבזה את האדם.

* אם יהיה צורך להוכיח אדם אחר, לא ישתמש בענווה כדי לפטור את עצמו מחובה זו, וזוהי ענווה פסולה. לכן יוכיח גם אם האדם גדול ממנו משום חיוב הערבות, שנאמר "כל ישראל ערבים זה לזה" (שבועות ל"ט).

ועל כן צריך שידע האדם מתי לנהוג במידה זו, ומתי להרפות ממנה.

5. "מול סוף" – יהיה מול עיניו תמיד זיכרון יום המיתה (סוף האדם), ותכליתו - להרבות בתורה ומעשים טובים. ויחשוב שכל יום יכול להיות יומו האחרון.

6. "בין פארן ובין תפל" – יקיים את מאמר החסידים ""הפרוש צהלתו ניכרת בפניו, ודאגתו בלבו" – כלומר, כנגד חובת הפאר ("פארן") והשמחה שיהיו על פניו, ישנה חובה לדאוג ולהצטער בלבו ("תפל" – חוסר טעם, "עיצבון הלב") בשל עבירותיו, ויחשוש שמא עבר על דברי ה'.

7. "ולבן" – יהיה לו לב טהור ונקי, ובכך ירחיק ממנו את שנאת הבריות, קנאה ותחרות.

8. "חצרות" – חצרות השם, שהן בתי מדרשות – שיקבע שם את מושבו, ויעסוק בלימוד תורה בקביעות, ולא בדרך ארעי.

9. "ודי זהב" – שיאמר לזהב "די". שלא יהיה להוט אחר תאוות ורדיפת הממון, אלא יסתפק במועט ההכרחי עבורו, ובכל לבו יהיה פנוי ללימוד תורה ולעבודת השם.

פירוש נוסף: לא רק שיסתפק במועט, אלא שיחשוב שכל מה שישיג - ייחשב בעיניו כאילו יש לו את כל הזהב בעולם, וממילא כאשר יחשוב שיש לו הכל – יוכל לעבוד את השם מתוך רוגע ופניות.

ובהרחבה - בלשונו של אור החיים הקדוש:

הא') שיהיה לוקח מדתו של אברהם דכתיב (בראשית י"ד, י"ג) לאברם העברי, והוא מה שרמז באומרו בעבר:

ב') שיהיה מרדות בלבו תמיד כאומרם ז"ל (ברכות ז') טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו הירדן:

ג') מדת הענוה כאומרם ז"ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק ויסעו מרפידים (שמות י"ט, ב'), והוא מה שרמז באומרו במדבר:

ד') שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה), עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי, ג) ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה:

ה') מאמר התנא (אבות פ"ג) הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' וכן אמר התנא (שם פ"ב) שוב יום אחד כו' ופי' שם שהכונה היא שיזכור תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו מול סוף שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו:

ו') מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות שער ט') וז"ל הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו בלבו, והוא מה שרמז באומרו בין פארן ובין תופל, כנגד צהלתו בפניו אמר בין פארן לשון פאר הפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר ובין תופל שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות:

ז') שיהיה לו לב טהור ונקי כדרך שהתפלל דוד (תהלים, נא) לב טהור ברא לי וגו', וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה ותחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו ולבן שיהיה לו לב טהור שיתיחס לטהרה כינוי זה של לבן:

ח') תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כ"ה, כ"ז) יושב אהלים לא ללמוד עראי, והוא אומרו וחצרות הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות:

ט') שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב שיאמר לזהב די. או ירצה על זה הדרך שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרו (אבות פ"ד) איזהו עשיר השמח בחלקו, ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלהים חיים:

הרב שניר גואטה - חיזוק בעבודת השם. צפו