בית הכנסת אברהם אבינו בחברון: ההיסטוריה שלא כולם מכירים

לפני כארבע מאות שנה, הפליגה אניה רעועה מספרד ועד לחופי ארץ ישראל. היתה בה קבוצת יהודים ממגורשי ספרד, ובראשם הרב מלכיאל אשכנזי. הם ירדו ביפו, שילמו מסי נמל, שוחד, בקשיש. וכל מה שהיה צריך כדי להתקדם בארץ באותם ימים, וחיפשו להם מקום משכן. הם מצאו את מבוקשם בעיר חברון. באותו הזמן לא היה בה אפילו יהודי אחד, אבל הם לא חששו ולא פחדו, הם רכשו קרקע, הקימו חצר גדולה מוקפת במבנים, ובמרכזה בית כנסת. הקהילה הזו התקיימה עד לפרעות תרפ"ט, שבהן ערביי חברון רצחו בייסורים עשרות אנשים, והבריטים גרשו את היהודים מחברון. בזכות הקהילה הזו הייתה חברון לאחת מארבע ערי הקודש בארץ ישראל: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. בכל אחת מהערים האלו היה כולל, שאסף תרומות ברחבי העולם היהודי כדי לקיים את יושבי ארץ ישראל, שליחיו של עם ישראל כולו.

בית הכנסת שהקימו עולי ספרד היה מפואר, גדול ומבוצר, כפי שהורגלו בספרד. כאן בארץ ישראל היו הבתים קטנים ורעועים. ערביי המקום שפשפו את עיניהם בראותם מבנה כה מרשים נעשה בידי ה"יאהוד". אך באותו הזמן היהודים לא היוו איום על הערבים, ולכן לא נשקפה להם סכנה. היו מכבידים עליהם את עול המיסים וההתעמרות, לשם בצע כסף ותו לא.

חברון היא עירו של אברהם אבינו עליו השלום. שמה הערבי הוא "אל חליל" – הידיד, על שם אברהם ידיד ה'. בעיבורה שוכנת מערת המכפלה, שבה נקברו אבות העולם, מאדם הראשון ועד האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב, ולכן היא קדושה לכל העמים. קהילת חברון ידעה מעלות ומורדות. שנה אחת אירע שחלק מבני הקהילה נסעו לעסקיהם לארצות השכנות, וביום הכיפורים נותרו רק תשעה גברים בקהילה. כל אנשי הקהילה, נשיהם וטפם, דאגו מאד: איך אפשר לעבור את יום הכיפורים בלי תפילה במניין? והנה, לקראת שקיעת החמה הופיע אדם אלמוני, והצטרף איתם למניין. במוצאי החג תקע הלה בשופר, ונעלם. למחרת חלם גבאי בית הכנסת, ובחלומו מגיע אליו אותו אדם ואומר לו: "אני אברהם אביכם, ראיתי את צערכם, על כן באתי להצטרף איתכם לתפילת יום הכיפורים". מאז נקרא בית הכנסת "בית הכנסת של אברהם אבינו".

בשנת 1835 החליט המושל הטורקי הרשע, אברהים פאשא, כי לשם בניית המצודה שלו על חוף הים במג'דל (בזמננו אשקלון), הוא דורש מהיהודים את אבני בית הכנסת שלהם. אמר ועשה: פירק את בית הכנסת העתיק של עזה, ובנה בו את מצודתו! היהודים שמרו את דלתות בית הכנסת שהיו עשויות עץ מגולף, ובהזדמנות הראשונה הסיעו אותן לחברון, שם נקבעו בפתח בית הכנסת אברהם אבינו.

בית הכנסת נחשב לקדוש ובעל סגולה, והמיילדת של חברון, בוליסה חנה היה שמה, היתה קושרת חוט מארון הקודש של בית הכנסת, מושכת אותו מעל הגגות, ודרך החלון היתה מכניסה את קצהו השני של החוט, ומניחה על לוח לבה של היולדת.

בשנת תרי"ח עלה לארץ ישראל הגאון המקובל רבי אליהו מני, מענקי חכמי ישראל בבגדד, תלמידו של רבי עבדאללה סומך. יהודי חברון קיבלו אותו עליהם לרב. הוא סירב לקבל משכורת, והשקיע את כל כולו לסיוע ועזרה לקהילה. בעזרת קשריו בבגדד השיג תרומות ונדבות לבני הקהילה. הוא הרחיב את בית הכנסת אברהם אבינו, שהיה כבר ישן וצר בו המקום, שיפץ וקישט אותו. בשנת תרכ"ט בא לבקרו ידידו, רבן של כל בני גולת בבל, הגאון הבן איש חי, ולכבודו הוא בנה חדר מיוחד שיהיה בית כנסת שהוקם בקדושה ובטהרה, כדי להתפלל בו על פי כוונות וייחודים קבליים.

לאחר מאורעות תרפ"ט הפכו הערבים את בית הכנסת לדיר עיזים. אחרי קום המדינה החריבו אותו הירדנים כליל, ועם כיבוש חברון בתשכ"ז, לא הוכר שום זכר לבית הכנסת ולרובע היהודי בכלל. רק עשר שנים לאחר מכן הצליחו מומחים לאתר את שרידי בית הכנסת, ולאחר מאבק ציבורי הם קיבלו אישור לשחזר אותו על פי סימנים שונים ותיאורים עתיקים. ספרי תורה שניצלו מהטבח בתרפ"ט הוכנסו לבית הכנסת, ואף הוקמו סביבו בתים המכונים "שכונת אברהם אבינו".