בעלי תשובה

אפשר להמשיך לסחוב יום ועוד יום. אבל האם זה מה שהקב״ה רוצה מאיתנו? עייפות תמידית? סחיבה? הישרדות? או חיים שיש בהם חיבור לרצון, לשמחה, לעשייה עם הלב?

אחרי כמה שנים משהו פקע. אולי מיתר, אולי חוט עדין שנקרע בלב והתחיל לדמם מגעגוע. התחלתי ללקט מחדש את החלקים הטובים מבין אלו שנזרקו. מצאתי אותם מנצנצים בעפר, בוהקים, מעלים לי דמעות בעיניים

כשלא יודעים מה באמת חשוב לנו - הזמן והחיים מתמלאים במה שרוצים ממני, במקום במה שנכון לי וככה אנחנו מוצאות את עצמנו מותשות, נשחקות, ועוברות ממשימה למשימה בלי אוויר. מה אפשר לעשות כדי להתנהל אחרת?

אני זוכרת שההצגה הייתה טובה, יותר מטובה, אבל החוויה האישית שלי הייתה, מה שנקרא, "מטלטלת". אני יושבת בשורה הראשונה, ובסיום ההצגה עומדת ומוחאת כפיים בהערכה. בנוסף למחיאות הכפיים - מגיעות דמעות

כשאת מתעניינת בתולדות השינוי, אפשר לשאול את בעל/ת הסיפור "מה הבנת פתע על עצמך? מה הבנת על העולם? מה אפשר לך להגיד בקול רם, 'השתניתי. אני חושב כעת אחרת'"?

חשבתי שאני יודעת מהו מוסר, עד שקופאי אחד עם זקן וחולצה לבנה אמר משפט ששינה לי את כל נקודת המבט. מה שהתחיל כעוד משמרת "לפנות בוקר" בשדה התעופה הפך עבורי לשיעור חיים שהולך איתי עד היום

אם יש משהו שאנחנו אלופות בו זו היציאה לדרך. כולנו יצאנו למסע ארוך, אמיץ, לעיתים בודד, מלא פחדים והתמודדויות. מתי נגיע ליעד?

לנו, בעלות התשובה, יש זוללי אנרגיה מיוחדים, לעיתים מתוך רצון לאישור חיצוני מהסביבה, ולעיתים מחשבות על העבר שמורידות מאיתנו כוח. איך נזהה את זוללי האנרגיה ומה נעשה איתם?

חלק מהתהליך הבריא שאתה – תודה, הרב יונתן אבר – העברת אותנו, אנחנו בעשור השלישי יחד, היא העובדה שמעולם לא מכרת לנו שום לוקשים. סיפרת לנו את האמת על הכל, מראש

מצד אחד רואים הורים מוארים, מצד שני, הם לא פנויים מספיק להכיל את מסע הבירור שילדיהם עוברים, וכך הדור השני הופך להיות קצת קבוצת סיכון

הרב מנחם מנדל פומרנץ בדבר תורה מחזק על פרשת ניצבים מתורתו של "בעל העקידה", רבי יצחק עראמה

מתחילים להתחזק, רוצים להתקרב לקדוש ברוך הוא? הנה 7 עקרונות פשוטים שיעשו סדר ויתנו כיוון ברור לדרך

עץ הבונסאי הקטן ששתלתי בגינה, בכלל לא רצה להיות עץ קטן. שום שיבוט לא עבד עליו, שום הנדסת תודעה. עץ זית הוא עץ זית. בריאות הבריאה. הוא גדל נפלא בגינה והפך להיות עץ זית נותן פרי בעצמו. תסמכו על הילדים שלנו

רגעים שבהם אתה נכנס לרגע לעולמו של השונה ממך, ומבין הרבה יותר, דווקא עליך

בעלי לא התאפק, נעמד ליד התיכון שבו הוא למד, ואמר לכולם בקול רם, כשהוא מצביע על השלט בכניסה לבית הספר, "אתם רואים, חמודים, כאן אבא למד"

להרגיש סוג ב' זה "סטייט אוף מיינד" כללי. כדי להרגיש סוג ב', או "שווה פחות" כבעלי תשובה, צריך לבדוק באלו עוד מקומות בחיים, מקומות שאינם קשורים דווקא לעולם התורה, מרגישים ככה

"הדלקתי את הנרות עם הנר, והוא דולק, ואני בשבת – ועכשיו אני בסיס לדבר האסור. מה אעשה?! לכבות לא אוכל, לעזוב לא אוכל"... ויעוצו עצות רבות עד כי הוחלט פה אחד: להניח את הנר בשינוי. ותשקוט הארץ

בא אלינו אורח לא דתי, אבל כשהוא מגיע אלינו הוא מאוד מכבד את חוקי הבית. יום אחד כשאכל איתנו ורצה לזרוק שאריות לפח, הוא שאל אותנו אם הפח חלבי או בשרי

בעולם התשובה, חשוב כל כך להיות מודרכים נכון. להיות מאוזנים, להיות מלווים ברבנים נכונים ששומרים עליך מהאורות של עצמך, שיכולים בקלות לשבור כלים, בתים ומצבים של רוח

איכשהו באיזושהי שיחה עם אמא שלו, הוא אמר כבדיחה, שלדתיים אסור לאכול אורז בימי שלישי בצהריים. היא האמינה לזה במשך כמה שנים! עד שהתארחה אצלם ביום שלישי כלשהו והזדעזעה לגלות אורז על השולחן...