פנינה לשם

לכל נערה מתמודדת יש סיפור – אבל בכולן יש משהו משותף: המבט הזה בעיניים, שמספר על כאב, ולפעמים גם על חוסר תקווה. דווקא משם מתחילה הצמיחה

אי אפשר לברוח מכמות הקושי שנגזרה על האדם. אבל – אמר הרב – האדם יכול לבחור מאיפה יגיע אליו הכאב והעול הזה

הילד צריך להרגיש ולדעת ששיקול הדעת היחיד של ההורים והמחנכים זו הטובה שלו

אנחנו אומרים דברים מתוך דאגה, אכפתיות, רצון להגן. אבל הילדים – שומעים שיפוט, אכזבה או דחייה. לא כי אנחנו הורים רעים, אלא כי אנחנו לא תמיד זוכרים שהמילים שלנו עוברות סינון – דרך הלב שלהם

התקרבנות והאשמה, גם כשהם הכי נכונים ומובנים, מרחיקים אותנו מצמיחה. כשאנו מתרכזים בשינוי שמתחיל בנו, ולא באחרים, שם קורים הדברים הגדולים

כשההורים הם תפוז, מתחת לכל השכבות יסתתר תפוז. לא לימון

ניסיתי לאהוב בלי תנאים, ניסיתי להציב גבולות. בשני המקרים זה נכשל

כשאדם מתנהג כראוי מתוך בחירה ורצון, הוא אדם מחונך. אבל אדם שמתנהג באותו אופן בדיוק, אבל מתוך חוסר ברירה או כפיה, הוא לא אדם מחונך

אל תתפתי להקשיב למי שמולך בצורה שטחית. אל תתפתי לשמוע רק את מה שנאמר. נסי להרכיב משקפי עומק. לשמוע מעבר למילים. לשמוע דווקא את מה שלא נאמר

התלמיד שמיישר קו מתוך פחד להסתבך עם מסגרת הלימודים, לא גילה לנו מדוע הוא הפסיק לתפקד. לנו הוא לא סיפר. אבל עמוק בפנים הוא יודע, ואולי עכשיו הוא מרגיש שבעצם לא אכפת לנו ממנו