דודו כהן

מוקדש לכל האנשים שעלולים לריב על מקומם בתור. כך זה נראה מהצד

המלחמה הסתיימה, החטופים החיים חזרו ורובנו חזרנו לשגרה. אז אולי כחלק מתהליך הריפוי, כדאי שנתנתק מאינפוזיית החדשות האינסופית שהציפה אותנו בשנים האחרונות

בגיל 21, כשעבודתי היתה בסכנה, החלטתי שלעולם לא אפגע בפרנסה של אף יהודי. אז איך קרה שהעיקרון הזה הופר מאז כמה וכמה פעמים?

פעם בחצי שנה אני נוסע למחסן אספנות של פריטי נוסטלגיה. אז למה האירוע כל כך מביך, הזוי ומשעשע בעת ובעונה אחת?

חזרנו בתשובה באותה תקופה, ציפינו לעתיד ורוד, אבל חלק מהחלומות שלנו התנפצו אל מזח המציאות. נפגשנו לשיחה לילית מורכבת, אבל עם ניצחון מוחלט אחד

לאחרונה חזרנו הביתה לקריית שמונה, אחרי כמעט שנתיים בירושלים. אז איך זה לחזור לבית כמעט נטוש (וקצת הרוס), ומה למדנו על עצמנו במשך התקופה המאתגרת?