זוגיות

מאחורי החיוך כלפי חוץ והשתיקה ארוכת השנים, מסתתרת מציאות כואבת של אנשים שמגלים כי נישאו לבני זוג על הרצף האוטיסטי. איך נוצרת התופעה, ומדוע החיים בעיניים פקוחות הם ההצלה היחידה?

המחשבה שאולי טעיתי בבחירה שלי בעצם אומרת "הדבר הזה קשה לי מדי, זה לא מה שדמיינתי". אך זוהי הזדמנות, קריאה לשינוי

אפרת ברזל משוחחת עם מדריכת הכלות הבכירה יוכבד בויאר. איך מדריכים? איך בונים קשר זוגי? ומה בין הקשר שבין בני זוג, לקשר שלנו עם בורא העולם?

"לפעמים מאחורי תלונה מסתתרת בקשה עמוקה. לפעמים מאחורי כעס, יש בכלל געגוע כואב. הדרך להחזיר את הקרבה הביתה היא לא לעשות יותר פעולות בעולם, אלא ללמוד איך להיות נוכחים יותר בתוך מה שכבר קיים ביניכם. כי קשר זוגי הוא לא משהו שמסיימים לבנות ביום החתונה; הוא נוצר מחדש בכל פעם"

"אני אף פעם לא מדבר ככה, זה נשמע ממש חשוף", אמר. "נכון. וכשאנחנו חושפים כאב, אנחנו מזמינים קשר. כשאנחנו מבקרים, אנחנו מזמינים הגנה", הסברתי

עוול עצום גורמת אותה אישה לעצמה, כשהיא חושבת שפספסה "הזדמנויות" של לימודים גבוהים, משרה נחשקת, זוגיות מבטיחה ושאר אשליות נוצצות מאוד מרחוק. חברה יקרה, הנתונים שאת חיה איתם היום מתוכננים לך מששת ימי בראשית

פעמים רבות אנחנו חושבים שהתנצלות היא הודאה באשמה. אבל בתוך קשר זוגי, התנצלות אמיתית היא לא תמיד הודאה במה שקרה. היא קודם כול הכרה במה שהאדם השני הרגיש

לפעמים, אף על פי שהמרפסת יפה, כזו עם פרחים ביום ונרות בלילה, נעים יותר להסתכל עליה בשלמותה דווקא מתוך הדירה, או אפילו מבחוץ, מהרחוב, בזום אאוט. בדיוק כמו המבט על הכנרת

תביני, צודקת יקרה. כשהבית הופך לאזור מלחמה שבו הוא מרגיש מותקף ומואשם, האינסטינקט ההישרדותי שלו אומר לו "ברח!"

"אני מאמינה שזה הסיפור שלך, שזה העבר שלך והכל אמיתי. אני רק לא בטוחה שהסיפור הזה צריך להיות גם העתיד שלך": הדרך להפסיק לתת לעבר לנהל את הזוגיות בהווה