"אני עושה הכול בשביל הבית, אז למה היא מרגישה לבד?"

פתחתי את הפגישה, מתבוננת בשניהם. "כשנכנסתם עכשיו לקליניקה והתיישבתם, היה אפשר ממש להרגיש את האהבה ביניכם. אהבה אמיתית, של שני אנשים שהשקיעו שנים בבניית בית יחד, גם אם היא לא חפה מפציעות, צלקות וכאבים.

"ובכל זאת אנחנו כאן, כי נראה שמשהו בקשר התחיל להתפספס. הודיה, תוכלי לשתף במה שאת מרגישה?".

היא השפילה מבט ואמרה בשקט: "אני פשוט מרגישה שאני לבד".

נריה הסתכל עליה מיד: "אבל אני באמת לא מבין את זה. אני עושה הכול בשביל הבית הזה. אני עובד, דואג, לוקח אחריות".

"אני יודעת", היא ענתה. "אני רואה את זה. אבל לפעמים אני מרגישה שאתה נותן את כל מה שיש לך לעולם, ואלי מגיעות רק השאריות".

הסתכלתי על נריה. "מה קורה לך בגוף, או במחשבות, כשאתה שומע את הודיה אומרת את זה?".

"אני ישר מרגיש שאני לא בסדר", הוא ענה בשקט.

"ומה אתה עושה עם התחושה הזאת?", שאלתי ברוך.

"מתחיל להסביר", ענה.

"ואז, כשהוא מסביר", הפניתי את המבט אל הודיה, "איך את חווֹה את זה?", שאלתי.

"אני מרגישה שהוא לא מקשיב לי. כי אני לא אומרת שהוא לא עושה".

"אז מה את אומרת?", שאלתי את הודיה.

"אני רק אומרת שאני מתגעגעת אליו".

פניתי אל נריה שוב: "יכול להיות שברגע שאתה שומע את המילים הקשות, האינסטינקט הטבעי הוא להגן על עצמך, דרך זה שאתה מנסה להתמודד עם המילים שהיא אומרת עצמן, ומנגד להסביר למה פעלת נכון. אבל אולי דווקא שם, נריה, יש הזדמנות לעצור. ובמקום להתגונן, פשוט לשאול את עצמך בלב: מה הודיה בעצם מנסה לבקש ממני עכשיו?".

נריה הנהן באיטיות. "אני חושב שהרבה פעמים אני פשוט נבהל מהכאב שלה".

"אני ישר מרגיש שאני לא בסדר", הוא ענה בשקט

"ואז הבהלה הזו גורמת לך להתרחק?", שאלתי.

"כן. לגמרי בלי להתכוון", נריה ענה.

הודיה הסתכלה עליו בכאב, "וזה בדיוק מה ששורף לי מבפנים".

"תחשבו על מה שסיפרתם לי על החופשה שלכם. נריה, כשסיפרת שהייתה אי נעימות עם המלון, ומתוך חוסר רצון שלך להתמודד, פשוט ויתרת ולקחתם את החדר עם הנוף לחניון במקום לים".

הודיה חייכה במרירות. "ושם הרגשתי שהוא שוב לא איתי. שאני לבד מול העולם, ורק רציתי שהוא יעמוד איתי".

"ונריה", הזכרתי לו, "איך אתה תיארת שהרגשת באותו רגע?".

"שהיא לא רואה שניסיתי לעשות טוב. שלא רציתי לריב איתם".

"נכון, ועדיין, הפעם עשית משהו שונה מפעמים קודמות, כשהודיה באה אליך בטענות", חיזקתי אותו.

"אמרת לי שפעם היית מיד עונה לה, מסביר לה שהיא לא מבינה את התמונה הגדולה. אבל הפעם ההיא עצרת. אתה זוכר למה עצרת?".

"כי הבנתי שאם אני מתחיל להסביר, אני כבר מתעסק רק בעצמי".

"וזה בדיוק העניין", הדגשתי. "ומה קרה ברגע שהצלחת לעצור את ההסברים?".

"הבנתי שהיא לא באמת כועסת על החדר", הוא אמר. "היא פשוט רצתה להרגיש שאני איתה".

הודיה חייכה אלי. "וזה מה שהיה כל כך שונה שם. פתאום לא הייתי צריכה להוכיח לו למה אני צודקת".

"אני חושבת גם על עוד צעד מדהים שעשיתם", אמרתי וחייכתי אליהם. "נריה, הבנו יחד שיש לך לפעמים קושי לשתף. שאתה רגיל לעבד דברים לבד, לחשוב, להתפלל, להגיע למסקנות, ורק אז להביא את עצמך אליה מוכן. איך הודיה תיארה שהיא חווה את זה?".

"שאני לא מכניס אותה פנימה לעולם שלי", הוא ענה.

"בדיוק", אמרה הודיה.

"והרי אני לא צריכה לדעת כל מחשבה ומחשבה שלו. אני רק רוצה להרגיש שהוא רוצה לחלוק איתי את העולם שלו".

"הודיה, מה השתנה בתחושה שלך לגבי השתיקות של נריה?", שאלתי.

"נריה, לפני שהוא התחיל לעבוד על עצמו, כשהוא היה שותק הוא היה מתנתק, ואני הייתי מרגישה שלא אכפת לו. היום אני מבינה שלפעמים כשהוא שותק, הוא מנסה למצוא דרך טובה יותר להגיע אלי", ענתה.

"וגם אני למדתי. כשהיא אומרת שקשה לה, זה לא תמיד אומר שאני צריך להסביר או להתגונן. לפעמים היא פשוט מבקשת שאהיה איתה בקושי".

רכנתי מעט קדימה, מסתכלת עמוק בעיניים של שניהם, אוספת את כל התהליך הזה למילים. "זו בדיוק הנקודה", סיכמתי ברכות. "כמה פעמים קורה שאנחנו מנסים 'לנצח' את הרגע, להסביר מי צודק, במקום פשוט לפגוש אותו? הרי כפי שגיליתם, לפעמים מאחורי תלונה מסתתרת בקשה עמוקה. לפעמים מאחורי כעס, יש בכלל געגוע כואב. הדרך להחזיר את הקרבה הביתה היא לא לעשות יותר פעולות בעולם, אלא ללמוד איך להיות נוכחים יותר בתוך מה שכבר קיים ביניכם. כי קשר זוגי הוא לא משהו שמסיימים לבנות ביום החתונה; הוא נוצר מחדש בכל פעם, ממש כמו עכשיו, כשאתם בוחרים להיפגש".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן