"מה לעשות? כזה אני!": כשסיפור הילדות הופך להיות תירוץ

"מה לעשות? כזה אני!", הכריז בניה בשקט מתוח משולב באדישות.

תהל גלגלה עיניים. ברור שהיא שמעה כבר את המשפט הזה אינספור פעמים.

"למה הכוונה 'כזה'?", שאלתי.

"אני סגור. קשה לי להביע רגשות. אני לא באמת יודע איך לתת חום. ככה גדלתי. אבא שלי לא דיבר ואמא שלי הייתה מאוד עסוקה בעצמה. זה מה שקיבלתי בבית".

"את מבינה? בכל פעם שאני אומרת לו כמה הוא חסר לי ושאני מתגעגעת אליו, אני לא פוגשת שם את בעלי, אלא את כל סיפור הילדות שלו".

"מה את רוצה ממני? את יודעת בדיוק אילו חיים היו לי ומה עברתי", בניה ענה לה פגוע.

"בטח שאני יודעת, אני חווה את זה על בשרי כל יום. אני רק לא מבינה למה אני צריכה להמשיך לעבור את זה איתך", ענתה בכעס.

"תגיד, בניה, כמה שנים אתה מספר לעצמך את הסיפור הזה? ממתי?", שאלתי.

"כל החיים", הוא ענה.

"ואיך הסיפור הזה עוזר לך? אתה הרי משתמש בו ממש הרבה, אם הוא לא היה עוזר לך היית בטח זורק אותו".

"כשאני מסתכל על זה, הוא ממש לא עוזר לי. בדיוק ההפך, אני מרגיש שאני בעל פחות טוב, פחות מוצלח בעבודה ואפילו אבא לא מי יודע מה".

"כי הוא לא באמת עוזר לך, אלא רק מסביר לך למה אתה נשאר בדיוק באותו מקום. הוא נותן לך סוג של אישור שאתה לא צריך להתאמץ להשתנות".

"אבל זה באמת סיפור החיים שלי", ענה בניה בהתנגדות.

"אני מאמינה שזה הסיפור שלך, שזה העבר שלך והכל אמיתי. אני רק לא בטוחה שהסיפור הזה צריך להיות גם העתיד שלך.

"יש הבדל גדול בין סיפור שמסביר מאיפה באת לבין סיפור שמחליט עבורך לאן תלך. בהתחלה, ההסבר הוא חשוב מאוד, כי הסיפור הזה נותן משמעות לכאבים שחווית. אחרי זה הוא הופך לתירוץ, ולבסוף הוא כבר נהיה הזהות שלך. אתה כבר לא אומר 'נפגעתי', אלא אתה אומר 'אני כזה'.

"ברגע שאתה כזה, אז ברור שכל פעם שתהל מבקשת ממך קרבה וחום, כבר יש לך מה לענות לה. אתה מדבר מתוך הילד שנתקע בסיפור לפני 30 שנה".

"זה בדיוק מה שאני מרגישה", תהל הנהנה.

"ומה קורה לך כשהוא נסגר?", שאלתי את תהל.

"אני לוחצת", ענתה.

"למה?", שאלתי.

"כי אני מפחדת לאבד אותו", ענתה.

"ואז מה קורה?".

"הוא מתרחק עוד יותר, וננעל".

"שניכם בכלל לא רבים אחד עם השנייה. אתה, בניה, נלחם בילדות שלך, ואת, תהל, נלחמת בפחד שלך להישאר לבד. רק הזוגיות עומדת באמצע וחוטפת את כל האש שלכם.

"בניה, אני רוצה לשאול אותך שאלה אחת. אם מחר בבוקר היית מתעורר וכל הסיפור הזה היה נעלם… בלי כל מה שקרה עם אבא, עם אמא וכל מה שעברת. מי היה בניה?".

הוא שתק זמן ארוך. "אני אפילו לא יודע", הוא ענה בלחש.

"ושם בדיוק החיים מתחילים. לא כשמשנים את העבר, אלא כשמפסיקים לתת לו לנהל את ההווה. בפעם הבאה שתהל תבקש ממך להתקרב, אני לא רוצה שתענה לה מיד. אני רוצה שלפני שאתה מגיב, תשאל את עצמך רק שאלה אחת: מי עונה עכשיו? בניה של היום, או הילד שנפגע אז?

"וגם את, תהל, לפני שאת מסיקה שהוא שוב דוחה אותך, תשאלי את עצמך: האם אני מגיבה למה שבניה עושה עכשיו, או למה שאני כבר מפחדת שהוא יעשה?

"זו עבודה יומיומית. אנחנו לא מוחקים את הסיפור, אלא מפסיקים לתת לו את זכות הדיבור הראשונה. כי העבר תמיד יבקש להיות הראשון שמגיב, אבל זוגיות בריאה נבנית דווקא מהרגע שבו שני אנשים בוחרים לתת את רשות הדיבור למי שהם היום. רק אז, העבר מפסיק להיות התסריט של כל החיים, הוא כבר לא כל הספר אלא רק פרק אחד בסיפור".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן