"פחדתי כל כך מריב, ובסוף נשארתי לבד"

כשאלקנה נכנס לקליניקה הוא חייך. "אני חושב שהיה לנו טיול טוב", אמר. "באמת נהנינו".

"ואתה נשמע כאילו יש גם 'אבל'", אמרתי.

הוא צחק. "יש".

שתקתי.

"חלק גדול מהטיול היא פשוט הייתה בתוך הטלפון שלה. לא משהו דרמטי. סתם... יושבים מול נוף מטורף, ואני מרגיש שאני שם לבד", ענה.

"ואמרת לה?".

הוא הניד בראשו.

"לא רציתי להרוס".

"ומה הרווחת מזה?".

"שלא רבנו".

"ומה הפסדת?".

החיוך ירד מפניו.

"אותה".

הוא שתק רגע.

"מצחיק... כל כך פחדתי מריב, שבסוף נשארתי לבד", אמר.

"זו בדיוק הנקודה", אמרתי. "לפעמים אנחנו חושבים שהאויב של הזוגיות הוא המריבה. אבל הרבה פעמים האויב האמיתי הוא השקט".

הוא הרים אליי מבט.

"את יודעת... הילדים הרגישו את זה".

"מה הם הרגישו?".

"שאנחנו רחוקים".

"והם ראו שרבתם?".

"לא".

"אז הם לא למדו שאפשר לא להסכים ולהישאר קרובים. הם רק למדו שכדי לשמור על שקט צריך להתרחק".

הוא נשען לאחור.

"לא חשבתי על זה ככה".

"איזה משפט היית אומר לה היום, אם היית חוזר לרגע ההוא?".

הוא חשב.

"אולי... למה את כל הזמן בטלפון?".

"חכה", עצרתי אותו בחיוך. "מה היא תשמע במשפט הזה?".

"שאני מבקר אותה".

"ומה היא תעשה?".

"תתגונן".

"ומה באמת כאב לך?".

הוא שתק.

"כאב לי שהרגשתי לבד".

"זו כבר שפה אחרת".

הוא הנהן. "אז אולי הייתי אומר... היה לי כל כך כיף איתך בטיול... ובמקביל היה לי גם כואב שבחלק מהרגעים הרגשתי לבד. התגעגעתי אליך, אף על פי שישבת לידי".

הוא עצר.

"אני אף פעם לא מדבר ככה, זה נשמע ממש חשוף", אמר.

"נכון. וכשאנחנו חושפים כאב, אנחנו מזמינים קשר. כשאנחנו מבקרים, אנחנו מזמינים הגנה", הסברתי.

הוא חייך. "ומה אם היא תענה שגם לה היה קשה?".

"הלוואי".

הוא הביט בי מופתע. "הלוואי?".

"כן. כי אז סוף סוף שניכם תהיו באותו חדר עם הכאב שלכם, במקום שכל אחד יישאר לבד עם שלו".

הוא שתק.

"אבל יש עוד משהו", אמר אחרי רגע. "היא כל הזמן אומרת שאני רץ לבד".

"מה זה אומר, מבחינתה?", שאלתי.

"שאני מחליט, פועל, מתקדם... ורק אחר כך מעדכן".

"ואיך אתה מול זה?".

"אני מרגיש שאני רק מנסה להזיז דברים".

"אני חושבת שהיא מרגישה משהו אחר", אמרתי.

"מה?", שאל.

"שאם אתה רץ לפניה, היא כבר לא לידך, והחיישנים שלה מרגישים שיש משהו לא תקין בקשר הזוגי, ואז היא מתחילה להתנגד. לא כי היא נגד הרעיון שלך אלא כי היא נלחמת על המקום שלה לידך".

הוא נשם עמוק.

"זה באמת מסביר הרבה מריבות", אמר בפליאה.

"בוא נראה. איך אתה מגיב כשהיא מתקשרת אליך באמצע יום עבודה?".

"אם אני עמוס... לפעמים אני מסנן".

"למה?".

"כי אני לא יכול לדבר, וזה רק יעכב ויפריע לי לסיים את העבודה".

"ומה היא שומעת כשאתה מסנן?".

"...שהיא לא חשובה".

"ואתה באמת רוצה לשדר את זה?".

"ממש לא".

"מה שאתה עושה, הוא שאתה מוותר על הקשר בשביל לשמור על הגבול, וזו לא הדרך".

אלקנה הביט בי. "מה זאת אומרת?", שאל.

"תענה לה כשהיא מתקשרת".

"אבל אני לא פנוי", ענה בהתנגדות.

"נכון. ולכן תגיד: 'אני עכשיו באמצע פגישה. חשוב לי לדבר איתך. בעוד שעה אני מסיים, ואז אני כולי שלך'".

"ואם היא תכעס?".

"תן לה לכעוס".

"לא להרגיע?".

"לא לברוח. לא להתנתק. פשוט להישאר איתה גם כשהיא מתוסכלת".

הוא הנהן לאט.

"ככה היא תרגיש שהיא במקום הראשון... גם כשהיא שמעה ממך 'לא'".

שתיקה ארוכה השתררה.

"אולי בגלל זה גם כל הסיפור עם הילדים לא עובד", אמר לבסוף.

"למה אתה מתכוון הסיפור עם הילדים?".

"אני מציב גבול לילדים, והיא מיד מבטלת אותו".

"ואז?".

"אני מתפוצץ, או מוותר".

"ומה היא חווה כשאתה מציב את הגבול לבד?".

"לא יודע. אולי שאני משתלט?".

"חלק מזה. היא מרגישה שנכנסת למרחב שלה בלי להזמין אותה".

"אבל מישהו חייב להציב גבולות".

"נכון".

"אז מה אני אמור לעשות?".

"חפש אותה לפני שאתה מחפש את הילדים".

הוא קימט את מצחו. "כלומר?".

"בפעם הבאה שיש בלגן סביב מסכים או מקלחות, אל תגיד לילדים מה עושים".

"אז מה כן?".

"תפנה אליה".

"ומה לומר?".

"'מה את צריכה ממני עכשיו? איזה כוח יעזור לך פה?'".

הוא שתק. "זה נשמע כאילו אין לי מילה בבית הזה".

"לא, אתה פשוט מעביר את הכוח שלך דרך הזוגיות, במקום לעקוף אותה".

הוא חייך פתאום. "זה דורש ממני הרבה יותר כוח".

"נכון".

"אבל אני לא מבין למה".

"כי הרבה יותר קל לנצח ויכוח מול הילדים, מאשר לבחור שוב ושוב להיות צוות עם אשתך".

אלקנה קם ללכת. ליד הדלת הוא הסתובב. "אני חושב שהבנתי משהו".

"מה?".

"כל הזמן חשבתי שלהיות בעל טוב זה לדאוג שלא יכאב לה".

"ועכשיו?".

"עכשיו אני מבין שלהיות בעל טוב זה לא למנוע כאב, אלא לא להשאיר אותה לבד איתו. גם אם השיחה תהיה לא פשוטה".

"ומה קורה כשלא בורחים מהכאב?".

"אז הוא כבר לא מפריד בינינו".

"ומה הוא עושה?".

"הוא מחבר". הוא חייך. "כנראה שזוגיות לא נבנית מזה שאין כאב. היא נבנית מזה שנשארים יחד גם כשהוא מגיע".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן