הרב דן טיומקין

כל אחד הוא צומת מיוחד של חיים: שילוב חד-פעמי של ידע, ניסיון חיים, תחומי עניין, חוויות, שאלות ואמונות. זה היסוד של השליחות שלנו

כאשר נותנים שם לתופעה, לא כדי לקבע אותה, אלא כדי לעבוד עם סט הכלים הנכון, אפשר לחסוך הרבה כאב

כך בדיוק ימי אלול. הקב"ה מתגלה לנו כדוד, ומשפיע עלינו שפע רב. לא ממתקים שנופלים מהשמים, אלא שפע של התעוררות פנימית. זה זמן מסוגל, שכדאי לנצל אותו

אם יש בן שעושה בעיות, לא מתנחמים בשאר האחים, אלא כמו בן יחיד, עושים הכל בכל מכל כל, כדי להילחם עליו. לא מתייאשים, לא מתנחמים בחצי הכוס המלאה, אלא מחפשים כל דרך וכל מה שיוכל לעזור לילד לחזור ולהיות מחובר

האם אתם יכולים לחשוב על עוד דברים שגורמים נזק, שהולכים ומתגלים בדור שלנו, ועדיין יש מערכות שמתקשות להפנים ולהסתגל, ובינתיים יש אנשים טובים שמשלמים מחירים כבדים?

אם נתייחס ככה גם לחיים האמיתיים, נוכל לתכנן טוב יותר את היעדים, ונצליח להמעיט בזמן שמתפספס ומתבזבז

מים קרים? מים קפואים? טפטוף בעזרת האצבעות, או לשפוך נטלה שלמה? ואולי בכלל כדאי להפוך את המיטה? ומה עם שיחות מוסר ותוכחה? מה הדרך הנכונה והיעילה לעורר דובים ולעזור להם לקום?

רבי עקיבא היה בדרגה שגם בשיא החורבן הוא כבר ראה את הגאולה, ולכן שחק, אבל חבריו התנאים בכו, כי עכשיו כואב. יש כאן כאב, ואין לנו תשובות, אנחנו לא יודעים חשבונות שמים

אפשר להתעלם מהלב. אפשר לגעור בו. אפשר להישאר לישון. אבל כל אלה לא טובים בטווח הארוך. אז מה עושים?

איך אפשר להסביר את השוני בתגובות שלהם? הרי כולם היו באותו ארוע. איך אפשר להסביר את ההבדל הקיצוני הזה? על סף הרגישות של הנשמה שלנו