איזו קריאה ארוכה... למי יש כוח לזה?

השבת קוראים בתורה את פרשות מטות ומסעי, וגם מפטיר של ראש חודש. זה יוצא קריאה מאוד מאוד ארוכה. הכי ארוכה. איפה זה פוגש אתכם?

השכל ודאי מבין ושמח מקיום המצווה הזו, אבל הלב... לא נעים לומר, אבל הלב לפעמים קצת ממהר כבר לשמוע קידוש, קצת עייף ומנומנם, ולא שמח במיוחד לאריכות הזו.

מה עושים עם זה?

אפשר להתעלם מהלב. אפשר לגעור בו. אפשר להישאר לישון או סתם לחלום. אפשר לצאת החוצה להתאוורר. כל אלו תשובות בעייתיות, כי בטווח הארוך יש להן תופעות לוואי, של החמצת המצווה, או ניתוק מהלב, וחבל. אז מה תכל'ס עושים?

הרמח"ל במסילת ישרים (פרק י"ט) אומר חידוש: כדאי לתת ללב להשמיע את טענותיו, להבין אותו, אבל אז, לנסות לענות לו תשובות שכליות. יש מה לענות לו. קריאת התורה היא מצווה חשובה, הקידוש לא יברח, לפום צערא אגרא, כדאי שבת אחת להתאמץ קצת כדי להרוויח רציפות בשמיעת קיראת התורה תמיד, ומי שעושה רצון ה' רק מרוויח. יש עוד תשובות, וכשחושבים על זה, אפשר למצוא אותן, אבל זה מחייב עבודה פנימית. רק ברגע שנותנים ללב לדבר, ושומעים את טענותיו, אז אפשר לענות לו ולהרגיע אותו, והדיאלוג הזה חשוב, כי הוא גורם למערכות הנפש הבהמיות לא להיות אופוזיציה, אלא להתפייס ולשתף פעולה.

זה יסוד חשוב שנכון לעוד הרבה מצבים בחיים: אל תתעלם מהקול הפנימי שבך, שמע אותו, תבין אותו, ואז, שלב ב' – נסה לענות לו, ביישוב דעת, תשובות שכליות. מי שמצליח באמת לפנות כמה דקות מזמנו ולנסות ליישם, זוכה להתחבר בכך לעצמו, לכוחות נפשו, וזה יעזור לו להיות יעיל יותר, ממוקד ומאושר. כדאי לנסות!