נוער מתמודד

הדרך להצליח בחינוך, ובפרט עם תלמידים שאחרים נכשלו עמהם, היא לזהות בכל תלמיד מהו הכח העיקרי בנפשו, ולהניע אותו בכח זה

מצד אחד התחרותיות ממריצה את התלמידים, אך מצד שני היא עלולה להרוס ולייאש. כיצד עושים זאת באופן מאוזן?

כיצד נוכל לחנך לשאיפות גבוהות, ועם זאת לא להיחשף לסיכונים הנלווים? רבותינו מצביעים על שלוש דרכים ישרות בנושא

כדי לקבל טעם והצלחה בלימוד, חייב התלמיד ללמוד ברמה המתאימה ליכולת הנוכחית שלו, ועם הזמן כאשר הרמה שלו תעלה, ניתן להעלות יחד עמו גם את רמת הלימוד

קשר עם הורים הוא דבר רצוי, כאשר הוא נעשה באופן נכון, היינו כשהוא בנוי על שותפות הדדית, ומטרתו לאחד כוחות חינוכיים כלפי התלמיד. אך אם המחנך 'מעניש' את ההורים במקום את בנם, זה כבר לא הוגן

בעיית החשיבה השלילית איננה מקננת רק בליבם של תלמידים מתקשים. היא נפוצה בקרב הציבור ומזיקה לרבים ממנו, אלא שהתוצאות הקיצוניות ביותר מכך, באות לידי ביטוי אצל התלמידים המתמודדים

ישנם צעירים שהתרגלו לעובדה כי הם כביכול 'כשלון מהלך', והשתכנעו עמוק בליבם כי אין הם מסוגלים לבצע את הנדרש מהם. בעקבות זאת נעשים הם כבויים וחסרי כח, ופשוט מפסיקים לנסות

ישנם מחנכים המציגים הם את נושא לימוד התורה בפני תלמידיהם בצורה שהם מכירים: כדבר לא נעים שמוכרחים לעשות. האמת הפוכה לחלוטין

אם המחנך יתעקש וישדר זאת ללא הרף, בסופו של דבר גם התלמידים "יידבקו" בתענוגים אלו, וילמדו בהדרגה למצוא בהם טעם

כאשר מנחילים לתלמידים את ערך לימוד התורה מתוך הנאה, ללא כפייה, הם מתחילים לאהוב את התורה באמת

מומלץ לגנוז את ההאשמה הזו בארכיון, ותחת זאת, להזרים מוטיבציה לליבות התלמידים על בסיס קבוע

ישנם מחנכים המנסים לגלגל את האחריות על כתפי התלמידים, באומרם משפטים כגון: "כשאין לתלמיד רצון - שום דבר לא יעזור". האם הם צודקים?

האם ישנה דרך כלשהי ללמוד כיצד להיות מקובל בחברה, או שלא מדובר בלימוד נרכש אלא במתנת שמיים? הניה לוברבום מסבירה שישנה רק דרך אחת לקנות חברים – להיות מי שאנחנו באמת...