טורים אישיים - כללי

"את מי זה ישרת שנתחיל לחפש אשמים, עוד לפני שקברנו את מותנו? עכשיו הזמן לאחדות": עודד הרוש במונולוג מהלב

את הערך של הכרת הטוב נעבד למול הילדים כאשר נשאל אותם שאלה פשוטה: מתי בפעם האחרונה יצא להם להודות על זה שהם ישנים במיטה שלהם, אוכלים את האוכל שלהם ומתעוררים לתוך הבית שלהם?

"תגיד", שאלתי אותו, "מה חסר לצבא עכשיו? במה הוא צריך עזרה?". לא המתנתי לתשובה שלו, והמשכתי: "אולי אתה יודע איך עוצרים טילים וגורמים להם ליפול בשטחים פתוחים?"

בשנים האחרונות אנחנו עוברים מסע מפרך של לימודי אמונה לא פשוטים, מבחנים שאולי יהיה מי שיגדיר אותם כ"בלתי עבירים". אף אחד מאיתנו לא בחר בלימודים האלו, וודאי לא בסמסטר הנוכחי... אך הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות במצב הנתון הוא להתחזק באמונה

על תשובה, תפילה וצדקה שעשה עם ישראל בימות המלחמה: השחקנית רחלי מושקוביץ בטור שמבקש רחמים

מה ההבדל בין דורו של אחאב לדורו של דוד המלך, ואיך זה קשור למלחמה העכשווית? דורון ביטון במסר מעורר מחשבה. צפו

אדם שטוען שהוא בביטחון בה', אבל עולמו הפנימי לא רגוע ושָלו, משקר לעצמו. המדד היחיד לביטחון בה' זו התחושה הפנימית שלנו

שימי לב, זו עצה פשוטה ועוצמתית כל כך. כל אישה יכול להיכנס למעגל של השפעה, ולא להישאר רק במעגל של פחדים ודמיונות

"אחרי צעקת הגלות שכזאת המגלה אצבע אלוקים לעיני כל והתרסקות ההשקפה הציונית, מה אם לא התפילות יעזרו לנו?" ד"ר מיכאל פקטרוביץ, סרן בדימוס, כותב מעומק הלב

רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, בדברי חיזוק לעם ישראל, לחיילים ולכוחות הביטחון

ישי לפידות במונולוג נוקב על אירועי יום כיפור בכיכר דיזנגוף: "המחאה גוועת. כמו שהם חיבלו בצה"ל, הם מנסים כעת לחרב במלחמתם את היהדות"

אם הם היו יודעים את זה הם היו זוקפים את הגב ומעזים גם הם לטעום את טעם הסליחה הפשוטה הזו, שאנחנו לא מכירים מחיי היומיום. את טעם החיבור. טור בעקבות יום הכיפורים

תפילה זו מבוססת על דברי קבלה עמוקים, וחשוב לקרוא אותה בתוך הסוכה, בריכוז ולאט, תוך כדי הפנמה של המשפטים הכתובים בו לרובד החושי. מומלץ לאמרה בכל יום מימי הסוכות

בתל אביב של היום אין מקום למסורת פומבית. תפילה עם מחיצה, שלא כפתה את עצמה על איש, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי – זה כנראה יותר מדי בשביל העיר העברית הראשונה. גם לסובלנות יש גבול

אני מחפש את איש מרכז שמאל שיעז להרים את קולו כנגד הכפייה החילונית הזאת. כנגד המפגינים האלימים. במשך אלפיים שנה נלחמנו על חופש הדת שלנו. לא נוותר עליה במדינת ישראל

שרשרת של אמירות בוטות ופעולות אלימות של פעילים במחאה נגד הממשלה מובילה למסקנה ברורה לגבי המטרה האמיתית שלהם. למרות כל הרעש והצלצולים, נראה כי רוב הציבור הישראלי לא ממש מתרגש

חוה שמילוביץ על סוד השינוי, תחושת המסוגלות ליצור שינוי בחייך – והקשר של כל זה לעשרת ימי תשובה

הן ידעו מראש מה תהיינה תוצאות החלטתן וממילא עליהן לשאת לבדן בנטל העלויות הבלתי סבירות. רגע, לא? אז זהו, שלא

חוה שמילוביץ בשיחה מיוחדת לקראת יום הכיפורים: כיצד נוכל לנקות את הלב, ומה המשמעות של בקשת הסליחה?

הוא התאמץ לאסוף את מזוודותיו, אבל על המדרגות ניתר הוא בקלות כצעיר. געגועיו נשאו אותו בריחוף. האם המסע הגיע לקיצו? הנה שמו של הבן מתנוסס על הדלת, והוא עומד לפגשו

אני לא רגועה. אני לא רוצה להתעלם. אבל אם להיות כנה, לשמוע את הסיפור שוב ושוב, ולהתעניין בפרטים לא חשובים, לא באמת עוזר. וזה גם לא ממש הופך אותי להיות חלק. יש הרבה שאני יכולה לעשות ולהשפיע, אבל זה במקומות אחרים לגמרי

"אם רק הייתי מביט בעיניים חומלות יותר": מתי עצרנו לאחרונה כדי לכוון את מערכת המשפט הפנימית שלנו? צפו

כמות האורחים בחג מלחיצה אתכם? יש לנו פתרון מושלם שיעזור לכם לעבור את תקופת החגים הלחוצה והעמוסה עם חיוך על הפנים

חוה שמילוביץ מסבירה איך להתרפא בעזרת חיבור לבורא, ואיך למשוך על עצמך שנת בריאות איתנה

ובכל שנה, כאשר אני נכנס לכיתה ביום הראשון ורואה את ההתרגשות של הילדים במציאת המקום, אני מיד מזהה אותו

השאלה העומדת בבסיס המחאות והטענות נגד הציבור החרדי היא בסוף ובקיצור אחת: “למה בכלל צריך להיות דתי?”. ולשאלה הזו לא יועילו סרטונים על אחוז המתגייסים והעובדים שבעלייה. לא יועילו הנתונים על ארגוני החסד המתנדבים

למה בכלל צריך לדעת את גובה הריבית? אנחנו ממילא במינוס, מה אנחנו כבר יכולים לעשות? למה לנו להכניס את הראש במושגים פיננסיים? אנחנו גם ככה עסוקים. 3 סיבות למה זה חשוב

אני לא לבד. מישהו הולך אתי, לצדי, וחולק את כאבי. מישהו דואג לי שם למעלה, ושולח מלאכים טובים ללוותני בדרכי פה, למטה. היש גורם הגנה משמעותי מזה?

זה בדיוק עניין האמונה בה', שנתן לנו את זכות הבחירה מבלי שנדע את תוצאותיה עד שנגיע אליה בזעת אפינו, ועניין האמונה בעצמינו, שנצליח להתמודד עם המחירים להחלטות מורכבות שנקבל

ככה הייתי קוראת להן, לדמעות מסוג בכי כזה. בכי מפויס. בכי מתוק, כנוע. כמו בכי ראשון שיוצא לאוויר העולם שמחכים לו 9 חודשים. בכי של ילדה שחוזרת למקורות, לאבא. תלויה אך ורק בו שיושיע אותה