טורים אישיים - כללי
בואו נייצר לנו רגעים של תקווה: כמה מקום אפשר לתת לדמעות?
זה גבול עדין ושברירי, בין הכאב של התקופה הזאת לבין מבט קדימה. בין לתת מקום לכאב, לבין לקום ולא לשקוע
- אביטל אוחיון
- פורסם י' כסלו התשפ"ד
(צילום: shutterstock)זה גבול עדין ושברירי,
בין הכאב של התקופה הזאת
לבין מבט קדימה.
זה גבול עדין בין לתת מקום לכאב
לבין לקום ולא לשקוע
זה גבול עדין
בין
להרים ידיים לכניעה
או לחרף נפש לניצחון.
בגבול הזה אני מוצאת את עצמי.
לוחמת.
כמה לתת מקום לדמעות?
כמה אפשר לתת מקום ל -
לעצום עיניים
ולכאוב כאב של אמא שנטבחו ילדיה
באכזריות אין קץ?
כמה מקום לתת למחשבות
על אחים ואחיות עם דם יהודי כמונו
ששבויים ביד האויבים שלנו?
כמה?
וכמה מקום יש פה
קדימה?
יבוא יום והמלחמה הזאת תגמר,
אנחנו מאמינים בני מאמינים
ועם הנצח יגבר על הרשע,
אין ספק בכלל.
בואו נייצר לנו רגעים של תקווה.
בואו נביא לעצמנו את התקווה לחיים.
לקחת את הזמן דווקא עכשיו -
לתכנן את הספר שאת רוצה לכתוב,
להתחיל את הדיאטה שאת מייחלת אליה,
לקבוע זמן לטיפול,
ללמוד את התחום שאת אוהבת.
אז,
איזה רצון את עומדת להגשים דווקא בתקופה הזאת?
באהבה,
אביטל.
אביטל אוחיון היא מטפלת באומנויות M.A, מייסדת המרכז להתפתחות אישית "חזקה מהחיים" לנשים שרוצות להתחבר עמוק לתוכן.
