סיפורים קצרים

לאחר שהתרופה והטיפולים כבר לא עזרו לו, נזכר שמעון פארי במרקחת הבריאות הפרסית של אבות אבותיו. בהמשך הוא מצא את ספר הרפואות עתיק היומין של המשפחה, ויצר את התרכובת המיוחדת, אשר כיום כבר משווקת לקהל הרחב

לפני מספר שנים התארחה עפרה פלס בבית מוזנח במיוחד: היו בו רק מזרנים, הטיח התקלף מהקירות, והריהוט היה דל. ואז גילו לה את האמת. סיפור עם מוסר השכל

הנסיעה התנהלה כשורה ללא תקלות, עד שהגיע האוטובוס לירידה של הקסטל לפני סיבוב מוצא, שם ניצב שלט "האט - סיבוב מסוכן!". לפתע בקדמת האוטובוס ליד הנהג, מישהו קרא בקול רם: "היי, דוד, דוד, תקום!..."

בשלב מסוים ביקש הקצין שמישהו יבוא לעזור לו לחלוץ את הנעל כי הוא נקע ככל הנראה את הקרסול. נוצר מצב שכל אחד חשב או ציפה שמישהו ייגש אל הקצין , ויצא שאיש לא בא לעזרתו

ביקור תמים אצל הרופאה הפיל אותי לתוך ערפל סמיך. "גיליתי שיש לך איזו בלוטה קטנה מתחת לצוואר", היא אמרה, ופתאום הכל נפל. אבא, אתה שומע? זו אני. רעות, הבת שלך. הולכת בתוך ההמון, אבל בוכה מבפנים

"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!" - המדרש הזה עורר גיחוך אצל אייל, שלגלג על האמונה גם ברגעים כאלה. שנה לאחר מכן, כשהמאפיה היפנית החליטה להוציא אותו להורג, הוא נזכר בו שוב

הם מחוברים לרב זמיר כהן, הספיקו להשתתף בסמינר של ארגון "ערכים", מרוצים מהשמירה על טהרת המשפחה, צופים בקביעות בערוץ הידברות, ולא יעבדו בשבת תמורת שום הון שבעולם. עינב ואלי בראיון משותף

17 שנה עברו מאז הבטחתו של ד"ר שם טוב לסייע לרחל במציאת חתן. כשפגש בה פניה היו נוגות מאוד, והיא כמעט מיאנה להביט לעברו. בקשתו הייתה אחת: "ריבונו של עולם, אנא עזור לי לפרוע את החוב הישן שלי לרחל!"

קבלו מדור חדש: סיפורים קצרים ואמיתיים, פרי עטו של עודד מזרחי, מתוך ספרו החדש "עין רואה". והשבוע: רווקה בת 30 מגיעה לחנות על מנת לרכוש טלית, כסגולה למציאת חתן. היא לא יודעת עד כמה מהר משאלתה תתמלא

מעולם לא היינו חברים. אף קרבת דעת מזערית לא הייתה ביננו. מאז שהתחלתי למסור שיעורים בישיבה נתכרכמו פניו לעומתי ולא היה דבר שיכול היה לעשותו למען הכשילני שלא עשה

מאיר עלה במדרגות כשהוא מתנשם ומתנשף – לא רק מכובדם של הסלים. על המפתן נעמד, מוחה את מצחו המיוזע, נותן להלמות לבו להירגע. בכל פעם מחדש הוא נזקק לשאיפת כוח, לתפילה חרישית שהמפגש יעבור בשלום ושהוא לא יישבר ולא ישבור...

קראו לו גנב, כבר מאז, מאז היה ילד קטן. אף על פי שמעולם לא גנב, מעולם לא לקח במשיכה דבר לכיסו, גם כשבטנו הייתה הומייה עליו בקרקורי רעב אמיתיים ומולו ולצידו היו פרות וירקות וסופגניות ממולאות בריבה, תאווה לעניים ותאווה לחיך הרעב. הולך היה בינותם ומזין את עיניו, לפעמים כשהעין שבעה הבטן נרגעת קימעה

המחוג הראה 105 קמ"ש במקום שבו מותר לנסוע עד 60 קמ"ש. זו הפעם הרביעית שהוא נתפס על מהירות בשנתיים האחרונות.

שבעה בני משפחה יהודית נמלטו מתימן והשתקעו בלונדון. בזכות תרגיל של עסקן מקומי, הצליחו לאחר שלוש שנים שאר בני המשפחה להתגנב לאנגליה ולהצטרף לבני משפחתם בסגירת מעגל מרגשת

שלום, קוראים לי אביגדור, אתם לא מכירים אותי, אבל אני הכרתי את אבא שלכם לפני 25 שנה, ויותר. הייתי אח בבית החולים לחולי נפש בליפתא. בוקר אחד, ניצב אביכם בפתח בית החולים ושאל: תסלחו לי אני שומע מכאן זעקות נוראות, מחרישות אוזניים... מי צועק?!

לך בני לרב בלום, ותגיד לו שאבא שלך לא מוכר מצוות בכסף. תגיד לו שאבא שלך מעדיף את שכר המצווה לעולם הבא. תגיד לו שאבא שלך מעדיף את השמחה הזכה של תושבי העיירה מקיום המצווה, על פני כל הנאה גשמית של 532 רובל...

הרב מבריסק ידוע היה ביכולותיו העצומות לחדור לעמקי נפשו של כל אדם, וידע לנתח באיבחת סכיני לשונו את המומים הקטנים הצפונים אי שם בעמקי הנפש

פני המנהל בתלמוד תורה החווירו: בדיוק כשסייר בכיתות עם התורם הפוטנציאלי, בלגאן נורא התגלה באחת הכיתות: הכיסאות היו הפוכים, הילדים שיחקו במכוניות מתנגשות, והגרוע מכל - המלמד שיחק עמם על הרצפה...

אישה צעירה אחת, ניצולת שואה, ששרדה בעור שיניה, נסעה עם סיום המלחמה לפאריז. היא החליטה לתת גט פיטורין לעם היהודי, לשרך דרכיה ולרעות בשדות זרים. "אנשא לגוי, ורק כך אוכל להדחיק את הזוועות שעברתי", חשבה לעצמה

"בנתניה מתקיים סמינר יהדות, כפייה דתית לשמה. אתה תהיה הבלש, ותחזור משם עם כתבת צבע עסיסית בת 3,000 מילה"

משהו בתוכו לא הניח לו לסגת. הוא הרגיש שאם רגליו הוליכוהו לכאן, יש לכך יעד חשוב. הוא התקרב מעט ולתדהמתו ראה דמות אנושית שרועה על גבה, ברכיה כפופות וידיה מונפות. מפיה נפלטה גניחה לא אנושית

ליאור חניך הקיבוץ, חזר בתשובה. התהליך נמשך, לא שבוע, לא חודש ולא שנה. שלוש שנים עברו עד שליאור השתכנע סופית באמת

היינו שם לבד, ופתאום אפף אותנו רגש מיוחד של קדושה. השתתקנו. לקחנו ביד ספר תהילים והתחלנו לקרוא. זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי בספר תהילים. התרגשתי עד דמעות. רק לאחר יום העזנו לדבר על החוויה שעברנו. הבנתי שקרה לי משהו...

הרופא היה עקשן, וחייג לרב בית הכנסת. הלה הגיע בדחיפות למחלקה, והורה לבערל לקיים את דברי הרופא. "זה לא הזמן להתווכח ידידי. חיים של יהודי הם מעל לכל. המלך שלנו, חפץ בחיים, למענו. למען הרבות כבוד שמים"

החלטתי מתוך מחווה להורי שהיו חנוונים חרוצים ונקיי כפיים, להעניק לאמיץ שבכם לפחות מחצית מהוני, אבל זאת בתנאי אחד... כל שעליו לעשות הוא לקפוץ מכאן למים ולחצות את בריכת התנינים עד לגדה השניה, 30 מטר בסה"כ ואחר-כך עליו לבקש בקשה אחת, רק בקשה אחת ואני אמלא אותה עד חצי הוני...

איתן חרמון, הבחור שישב איתו על פיסגת ההר, היה אף הוא טנקיסט בוגר ישיבת הסדר, שההשגחה העליונה שלחה אותו לפיסגה הצ'יליאנית בתשעה באב כדי להיפגש עם קיבוצניק מרוחק, וללמד אותו על החורבן

"שמע ישראל!" זעק קופשטיין. ניסיונות ההחייאה של החובש הפלוגתי עלו בתוהו, ותוך דקות ספורות נדם לבו

היום יום הולדתו. חיוך מריר בקצות שפתיה. יש להכין את הכל. לערוך לו הפתעה מושלמת

זה היום השני שאני מחלים כאן בבית ההבראה הקטן הצופה על הדרך. למען האמת אשתי היא המחלימה עתה מניתוח מעקפים שעברה לפני כשבועיים - ואני מארח לה חברה. בינתיים אני מחלים בדרכי שלי מן המתחים הרבים שליוו אותי מאז התקף הלב האחרון שלה

לערב המיוחד הזה קדמה שרשרת ארוכה של תכתובות, הודעות ופרסומות שהזמינו את בוגרי האוניברסיטה, לציין את המועמד שלהם לתואר: "המורה הבלתי נשכח"