סיפור מהחיים: שבוע לפני החתונה - טיל פגע בדירה

תקופת האירוסים שלנו הייתה בזמן הכי לחוץ בשנה, בין פורים לפסח, ואם לא די בזה, הגיעה המלחמה וטרפה מהר יותר את הקלפים. היה חשוב לנו להתחתן כמה שיותר מהר, ולפני ספירת העומר, כך שהיה לנו חודש בלבד להתארגן. לא קל, אבל משתלם... רוב החנויות היו סגורות. קולות של מלחמה, אזעקות, טילים ושברים פוצצו את המרחב. נאלצתי לקנות את רוב הדברים אונליין. ומה שלא היה אפשרי – הגעתי בשירות V.I.P . הרבה בעלי חנויות עזרו לי ואפילו ראו בכך שליחות. אחרי הכל, כלה...

כאב הראש הכי גדול היה הדירה. למצוא דירה שמתפנה ממש בשבועיים הקרובים, שתתאים לנו בגודל, בנוחות, בכסף... לא היה קל בכלל. כך יצא שמדי ערב יצאנו, החתן ואני, לסבב דירות, כדי למצוא לנו אחת שתתאים.

משום מה, שום דירה שראינו לא ענתה על הקריטריונים שלנו. לא דרשתי הרבה מהדירה, אבל על המעט שכן לא הייתי מסוגלת להתפשר. עם כל יום שחלף, הלחץ גבר. אחר צהריים אחד התקשר אליי אודי, החתן שלי, וסיפר לי סיפור: הוא מתנדב במד"א כבר כמה שנים, ולפני תקופה היה מקרה של אדם מבוגר שהתמוטט בבית של הבן שלו. הבן היה חסר אונים ולא ידע בדיוק איך להתנהל. הוא יצא החוצה בקריאות ובצעקות, מוכה הלם. משמיים מי שעבר שם בדיוק באותו זמן היה החתן שלי, שמיד קפץ מהרכב שהיה בו ורץ לבית של אותו אדם כדי להגיש עזרה. האב היה זקוק להחייאה, וחתני הגיע ללא שום ציוד רפואי, והחל בהחייאה ידנית – ומי שמכיר, יודע שמדובר בפעולה קשה מאד, פיזית ונפשית. הוא עבד הרבה זמן, וכשהגיע נט"ן, האדם היקר הזה כבר חזר לחיים, וחתני העביר אותו לאחריות הרופא כשכולו רטוב מזיעה, אדום ממאמץ ממושך ורואה שחור בעיניים. האושר של כל הסובבים היה אדיר. כולם מחאו לו כפיים, טפחו על שכם, היללו את תושייתו, אבל הוא רק ביקש להודות לאלוקים, ששם אותו שליח לדבר גדול כמו הצלת נפש מישראל. דור, הבן שהזעיק אותו בקריאותיו, הודה לו כל כך, ולא עזב אותו עד שהחליפו מספרי טלפון. מאז הוא שומר על קשר עם אודי. הוא ניסה מספר פעמים לקנות לו מתנות שונות, ואודי סירב בכל פעם, בכל פעם חתני סירב, לא מבין על מה המהומה. הוא עשה את מעשהו באמונה ואהבה. "באמת שאין צורך", חזר ואמר.

הקשר ביניהם נשמר לאורך זמן, והפך לשיחה של ערב שבת וחג שמח, קשר נחמד כזה. לאחרונה הם דיברו שוב, והפעם אודי בישר לדור על האירוסים שלנו. הוא כל כך התרגש לשמע זאת. תוך כדי דיבור הוא התעניין איפה נגור, ואודי אמר שאנחנו מחפשים דירה באזור שבו הוא גר, ושאם הוא מכיר דירות שמתפנות, הוא ממש ישמח לשמוע על זה, כי אנחנו על הקצה, כמעט נואשים.

אודי קפץ ואמר מיד: "יש לי יחידה! האמת, היא יותר דירה מאשר יחידה, אבל אני מוכן להשכיר לכם אותה במחיר זול. אני חייב לך טובה, ועכשיו אוכל סוף סוף לממש חלק ממנה... הדירה מתפנה ממש בשבועיים הקרובים, ועדיין לא סגרתי עם אף אחד. תגיד לכלתך, תספר לה עליי, ותבואו, תראו. אני בטוח שתאהבו", אמר. אודי ממש שמח לשמוע. לפי מה שדור סיפר, הדירה מושלמת בשבילנו, והמחיר זול יחסית למה שראינו עד עכשיו.

אודי הציע לי לבוא איתו ולראות את הדירה, ואם יתאים לנו, נסגור במקום. יצאתי מיד למקום, ומה אומר? זו באמת לא הייתה יחידה, זו הייתה דירה, מהממת, הרבה יותר ממה שהוא סיפר. לא היה מקום לספק, אני רוצה אותה! לא הסתרתי את התלהבותי, ואודי ממש שמח והתרגש. הנה, הוא הצליח להביא לי את דירת החלומות...

נראה היה שגם דור נהנה לראות את השמחה שלנו, אך הוא ביקש שנתקשר אליו למחרת בבוקר, הוא ממהר לצאת ויוכל לסגור איתנו רק מחר. זה נראה לנו הגיוני. "נחתנו" עליו מהרגע להרגע, אפשר לחכות עד מחר.

הוקל לי כל כך. הרגשתי רווחה עצומה שהנה, החלק הכי קשה שהיה בינתיים – נגמר. יש לנו בית, אפשר להתחיל לחלום... נשאר הצד הטכני, שאותו השארתי אותו לחתני. הייתי חופשיה ומשוחררת לעיסוקים המהותיים יותר שלי. אודי לא עדכן אותי בשום דבר למחרת, אבל אני לא הוטרדתי, העיסוקים הרבים שנותרו לי לא אפשרו לי רגע של פנאי, לוודא מולו שהכל הסתדר. הייתי בטוחה ושלווה.

רק בשעות הלילה המאוחרות, כששמעתי את ההורים שלי משוחחים ביניהם ושברי שיחה הגיעו אליי, התחלתי להבין שמשהו אינו כשורה. שאלתי אותם, והם עדכנו אותי: הדירה שראינו לא אקטואלית.

נדהמתי. איך זה יכול להיות?! הם אמרו שבעל הדירה החליט להעלות את שכר הדירה באלף שקלים נוספים, ופתאום הדירה כבר לא הייתה זולה... כל היום הזה אודי ניסה לבדוק אם יש על מה לדבר, אך נראה היה שאין מה לעשות, ואלף שקלים יותר בכל חודש היו סכום גבוה ממה שיכולנו להרשות לעצמנו לשלם.

למחרת כבר שוחחתי עם אודי והתעדכנתי היטב. מתברר שכמו שאמרו הוריי, הבן אדם קיבל רגליים קרות, לא ברור למה. זה היה קצת מוזר, הרי הוא התרגש כל כך להשכיר לנו את הדירה. אם נוסיף את רגשות הכרת הטוב שהיו לו כלפי חתני ואם להאמין להם, זו הייתה צריכה להיות עסקה מעולה לשנינו... אך לצערי הוא בחר אחרת.

היום אני מבינה שהיו לכך סיבות אישיות שלא יכולנו לדעת אז. אחרי הכל, זה לא טבעי שבן אדם במצב כמו שלו יקבל רגליים קרות באופן תמוה כל כך, אבל אז, כשמנגינת החופה כבר כמעט החלה להתנגן, נלחצתי מאוד. נלחצנו שנינו. מה עכשיו???

אז כן, קפצנו שוב למים של חיפוש הדירה, והפעם באופן אינטנסיבי עוד יותר, כי באמת כבר לא היה לנו זמן. בתוך כמה ימים מצאנו דירה נחמדה, שהתאימה פחות או יותר לדרישותינו. לולא הכרתי את הדירה הקודמת, אפשר לומר שהייתי שמחה מאוד עם הדירה הנוכחית, אבל זיכרון הדירה ההיא נצרב בי, ולא השתחררתי ממנו.

לא הייתי רגועה לחלוטין עד שלא ראיתי את החוזה חתום. הבנתי ששום דבר לא יכול להיות בטוח עד הרגע האחרון. מכאן ואילך נשארו לי שבועיים בדיוק עד לחתונה, ועכשיו באמת יכולתי להתפנות לדברים החשובים ביותר.

הימים ימי מלחמה, כאמור. אזעקות מפלחות את האוויר ללא הפסקה, כל יום יש נפילות של רסיסים בטווח הקרוב אלינו ובכל פעם מחדש הלב נופל עם כל בום שנוצר. היות שאודי מתנדב במד"א, הוא קיבל עדכון ראשוני על כל נפילה. הוא גם היה מהראשונים להגיע לנפילות באזורנו, גם כחתן לפני חופתו... וכך, בדיוק שבוע לפני החתונה שלנו, הוא קיבל קריאה על נפילת רסיס לתוך דירה. הכתובת הייתה מוכרת לו מאוד: זו הייתה הכתובת של הבניין שבו הייתה הדירה של דור, שאהבנו כל כך.

כשאודי הגיע לשם, הוא לא האמין למראה עיניו, הדירה – זאת שרצינו כל כך – רסיס גדול חדר אליה, ופשוט עשה בה שפטים. חסדי שמיים שלא הייתה בה אף נפש חיה. הדירה עמדה ריקה, היא התפנתה ועדיין לא נכנסו אליה שוכרים, ומלבד נזק עצום לרכוש, כולם, כולל השכנים, נשארו בריאים ושלמים.

אודי מיהר לצלם את האזור, שנראה כמו אחרי פיגוע, ושלח לי את התמונה.

נעתקו ממני המילים. לו היינו חותמים על חוזה שכירות על הדירה הזאת, בשלב הזה כל החפצים שלנו כבר היו בה, והכל היה נחרב... וכל זה עוד לפני הדירה שהייתה נלקחת מאיתנו, שבוע לפני חתונה... ולך תמצא תוך יומיים דירה אחרת וגם תוכיח מול מס רכוש, וכל הבירוקרטיה הזו שממש חסרה לזוג צעיר וטרי...

פתאום הבנתי כל מה שקרה. הבנתי שיש סיבה לכל דבר, וכן, "חן המקום על יושביו" הכה בי כברק. עכשיו לדירה שלנו כבר הייתה בלעדיות, ללא מתחרים.