אמונה

לנו נראה שוודאי מה יותר טוב מאשר יש לאדם בנים ובנות סביב לשולחנו, ואילו הקדוש-ברוך-הוא אומר: לי יותר חשוב שתשב כך בביתך ללא נפש חיה, ורק בשביל שתרים את עיניך אליי

גם אם הלך הבן לעולמו, הוא לא נאבד מן העולם. כשם שאם הבן עקר מקום מגוריו לעיר רחוקה עדיין לא נגרע מאומה מהיות בנו- אף כאן, וסופו של דבר שההורים יתקרבו אל בנם ויהיו עימו בעולם הנצח שנים אין ספור

נכון, יש כללי התורה מהו רצון ה' מאיתנו, ואנו צריכים להשתדל בהם. אבל אם אנו רואים שקורה לנו, שלא לרצוננו, דבר לא צפוי, סימן שכעת זה רצונו מאיתנו

אם העולם הוא "טוב מאד", למה האדם צריך לעבוד קשה ולסבול?

מַעֲלוֹת הַיִּסּוּרִים רַבִּים הֵמָּה, אוּלָם בִּכְלָלוּת יֵשׁ לוֹמַר עֲלֵיהֶם, אֲשֶׁר הֵם "הַצָּלַת נְפָשׁוֹת", וְנִמְנֶה כַּמָּה מִמַּעֲלוֹתֵיהֶם וּמִתּוֹצְאוֹתֵיהֶן הַמְבֹרָכוֹת שֶׁל הַיִּסּוּרִים

למה חבריי מצליחים בכוונת התפילה יותר ממני או מצליחים בזיכוי הרבים ובגמילות חסדים יותר ממני אחר שאני לא פחות מהם בוחר בטוב ומשתדל להשיג הישגים גדולים ולא עולה בידי כמותם?

האיך אפשר שיהודי מאמין יעלה על דעתו שקיומנו הוא בדרך הטבע ויש לייחס את הסיבה והתהילה לצבאנו ולמכשור הנשק שבידינו, היש אפיקורסות גדולה מזו?

ולפעמים יימצא שאומר אדם לחברו מילה אחת או הערה אחת שלא במקום ובזה משפילו ומעליבו, ובכך מביאו לידי כעס גדול וצער גדול, בזה נהיה לאדם כפרה גדולה ממילה קטנה

כי הכול משגח בפרטיות, כמה יסבול האדם מאשתו או האישה מבעלה, כמה ביזיונות, כמה מריבות, וכשלוקח זאת באמונה ובשתיקה בא הוא בזה על תכלית בריאתו לעולם

לא זכיתם לעלות לרגל בשבועות? קבלו הזדמנות נוספת עד י"ב בסיון. כמובן שאפשר גם אחר כך, אבל ישנה חשיבות דווקא לימים אלו בהם ניתן להשלים את מצוות העלייה לרגל. צפו

אלון פז נפגש עם הרב דוד בצרי בעזרתם האדיבה של חברי איחוד הצלה. לאחר דבריו המעודדים של פז, חיזק הרב בדברי אמונה את הסובבים. צפו בפגישה המרגשת

לו היית, את האימא, צריכה להכין סֶנְדְוִיץ' לאיזה אדמו"ר גדול או לאיזה צדיק בעל מופת, יום יום, באיזו שמחה היית עושה זאת? ולא היית נותנת זכות זו לאף אחד בכל מחיר. ולמה קשה לך להכין את הבן, ולשלחו בשמחה, בתופים ומחולות לתלמוד התורה?

ואם השתלמת אתה ועמדת בניסיונות העשירות, רוצה הקדוש-ברוך-הוא להשלימך בעמידה בניסיון העוני, כדי שתהא מושלם בכל סוגי הניסיונות, והכול תלוי בגלגוליו ובתיקוני נפשו של האדם

שים עיניך מהו המודד את מדת חשיבותך ונשיאות חינך בעיני ה', ה' הלוא לא מביט על מראה מכוער או יפה, שלם או בעל מום, אלו אינם ההבטות של ה' יתברך שלפיהן הוא מחשיב את האדם או משפילו

הֵיאַךְ יְכוֹלִים לִהְיוֹת אָב וְאֵם לִהְיוֹת רְגוּעִים כְּשֶׁהַבֵּן וּבִפְרָט הַבַּת בָּאִים מְאֻחָר בַּלַּיְלָה מִבְּלִי לְדַוֵּחַ עַל כְּלוּם. הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת הַהוֹרִים רְגוּעִים כְּשֶׁיּוֹדְעִים שֶׁבְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם נִסְחָפִים לַקִּלְקוּל שֶׁבָּרְחוֹב? הֵיאַךְ יֵשׁ לָגֶשֶׁת עִם אֱמוּנָה לְמַצָּב שֶׁכָּזֶה?

כיצד יתייחס המאמין לניסיון משבר "ילדות קשה" המשפיע לרעה בהשאירו משקעים גם בבגרותו?

וכאשר בא היצר והראה לו פנים של היתר, שעל דבר כזה "מצווה לכעוס", עמד וחשב: הרי על כעס אמרו חז"ל שהוא מהעבירות החמורות וכאילו עובד עבודה זרה, ואיך נאמר על עבירה שהיא מצווה?

כמה נפגעים אנו מכל פוגע שפגע בכבודנו, או אפילו לא פגע - רק שלא דיבר איתנו כראוי בכבוד, לא התייחס מספיק יפה, לא אמר שלום יפה. היהודי המאמין מיד יחשוב בליבו: מדוע על כבודי אני כל כך נפגע ומוחה נמרצות ועל כבוד שמיים המחלל בחילול שבת, פריצות, כפירה ואפיקורסות אין זה אכפת לי כל כך?

כל אחד לפי מדרגתו נתבע על ריבוי השתדלות, אלא השאלה היא היאך ידע האדם מהי מדרגתו בביטחון כדי שמכך ידע עד כמה עליו לצאת ידי חובתו בהשתדלות, ומעבר לכך הינו מפריז, ונבאר את הדברים היטב בסייעתא דשמיא

רק למי שחושב שפרנסתו הייתה מצויה עד היום בגלל חסדי ה"בוס" שלו והיה נתון לחסדיו וללחמו של מעבידיו - רק אחד כזה יש לו באמת לבכות ולקונן כמי שמת לו "האלוה" שלו

כוס המים אינו אלא אמצעי בגזרת א-ל עליון- ללא היגיון- להחזיק ולקיים את האדם, וזאת לצורך הניסיון והמבחן במה יתלה האדם את חיותו- במזונו או בבוראו

לנו נדמה שמגיע לנו מה שיש לחברינו ותולים אנו במחדלנו את חוסר הישג ידינו, אומנם האמונה מחייבת כל יהודי להאמין, שכל דבר שהיה לכאורה יכול להיות בקלות גם שייך לו אומנם ניתן לחברו, זהו בעצם כאילו היה רחוק ממנו כמו בת המלך לכפרי

בוודאי יש להודות לרופא ולהכיר לו טובה בדרך ארץ ובכבוד, אולם למה להתבייש להודות לַה' בפניו ולהודות גם לו על שהיה שליח מצליח לבצע את אשר גזר ה'