כך חדרתי לתאים ניאו-נאצים ברוסיה

כשולאדי אנטונביץ' יצא לצלם את הסרט הדוקומנטרי "קרדיט לרצח", שמוצג בפסטיבל דוקאביב, הוא לא ידע שהוא הולך להתמודד לא רק עם מחתרות ניאו נאציות שפועלות ברוסיה אלא עם המשטר עצמו.

ולאדי אנטונביץ', בן 34, בוגר בית הספר לקולנוע סם-שפיגל, שביים את אחד הסרטים הדוקומנטריים הנועזים ביותר שצולמו בשנים האחרונות, מתאר בראיון לגלובס כיצד חדר  לתאים ניאו-נאצים ברוסיה.

בראיון מתאר אנטונביץ' כיצד חדר לחוליות חמושות של ארגונים קיצוניים ולמחתרות הניאו נאציות האלימות ברוסיה, תוך שהוא חמוש במצלמה.

הרקע לסרט הוא מטרתו של אנטונביץ' לפתור את תעלומת הירצחו של חבר ילדות שלו, רצח אכזרי שתועד במצלמת וידאו והופץ ברשת בשנת 2007. תחת זהות בדויה ובאמתלות שונות, כהתחזות לעיתונאי של רשת שידור זרה, אנטונביץ' מצא עצמו יושב לשיחה עם דמויות מובילות באותם ארגונים: אנשים עם לא מעט דם על הידיים.

הפחד הגדול ביותר של אנטונביץ' היה הכניסה למקומות שלא ידע האם ואיך יצא מהם: "יש בסרט ראיונות ורואים שכשאני מעשן, רועדות לי הידיים. כמו בפגישה עם שולץ. הוא היה חמוש, ומאחוריו היו חמושים. אם הוא היה יודע על מה הסרט, הצלם ואני לא היינו יוצאים משם בחיים". הוא מתאר עוד: "כל פעם שנוצר מפגש כזה, לא ידעתי אם אני מכניס את עצמי למלכודת, או שהכול כשורה ושאינפורמציות לא דלפו. ואתה עוד לוקח בן אדם איתך שיצלם. זו חתיכת אחריות. כי ירצחו גם אותו. ולו יש ילדים ומשפחה".

למזלו של אנטונביץ', אותן דמויות אפלות בלעו את הפתיון וסיפקו לו מידע מפליל. האינטרס שלהם לדבר אל מול המצלמות היה הפגנת הכוח שלהם. ייתכן שהייתה לאותם מרואיינים סיבה נוספת לגלות את הקלפים: מתוך איזושהי תחושת צדק, ביקשו שלא לנכס לעצמם פשעים שלא הם ביצעו. חלק הותירו תמונה מעורפלת, במכוון. וחלק הובילו את אנטונביץ' אל מחוזות אותם לא דמיין.

התחושה בסוף הסרט עגומה: חוסר הצדק, הנאציזם שחוגג ברוסיה, והידיעה שידי החוק  כבולות, ושפוטין, נשיא רוסיה, עושה בה כבשלו.