זוגיות ושלום בית
שלושה דברים שבלעדיהם זוגיות טובה לא יכולה להתקיים
מהם שלושת היסודות שבלעדיהם הקשר נשאר ריק, ולמה נתינה בלי בחירה אמיתית לא ממלאת אף אחד מבני הזוג? סיפור אמיתי מחדר הטיפולים
- חנה דייןלמעקב
- ו' כסלו התשפ"ז||

"אני מרגיש שאנחנו כל הזמן חוזרים לאותו מקום", אמר לי רונן. "אנחנו יכולים לריב על משהו קטן, לפעמים אפילו לא ברור איך זה התחיל, ותוך רגע אנחנו מאפס למאה. אחר כך אנחנו מדברים, מבינים מה צריך לעשות אחרת, מחליטים החלטות, אבל כעבור כמה ימים הכול חוזר. אני כבר לא יודע איך יוצאים מהלופ הזה".
שאלתי אותו מה לדעתו גורם ללופ לחזור.
"אני לא יודע. אנחנו מנסים לפתור בכל פעם את הבעיה שעלתה, אבל כנראה שמשהו עמוק יותר לא משתנה".
"אני מסכימה איתך", אמרתי. "יכול להיות שאתם עסוקים שוב ושוב בוויכוח עצמו, בזמן שהדבר שצריך להשתנות נמצא בכלל במקום אחר. אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש את המשפט הנכון שיפתור את המריבה, ולהתחיל לבדוק מאיזו עמדה כל אחד מכם נכנס לקשר".
לא רק מה אנחנו עושים, אלא מאיזה מקום אנחנו עושים
רונן סיפר שבהתחלה דפנה היא שדחפה ללכת לטיפול. הוא לא היה בטוח שזה מה שהוא צריך, אבל באיזשהו שלב גילה שהוא עצמו רוצה להיות כאן. אפילו הופתע לגלות עד כמה.
"זה משמעותי מאוד", אמרתי לו. "יש הבדל בין גבר שמגיע לטיפול כדי שאשתו תפסיק לדרוש ממנו, לבין גבר שמגיע כי הוא רוצה לבנות מחדש את הקשר. כשאתה רוצה להיות כאן, אתה כבר לא רק מגיב אליה. אתה לוקח חלק פעיל בשינוי".
הצעתי לו להתבונן בזוגיות דרך מושגים מעולם תורת הנפש והקבלה. הקשר הזוגי, הסברתי, הוא לא רק מערכת של הסכמות, חלוקת תפקידים וניהול משק בית. הוא מרחב חי שזקוק לזרימה של חמצן. שתי תנועות נפשיות משלימות מאפשרות את הזרימה הזאת: השפעה וקבלה, חסד וגבורה.
מה זה אומר בפשטות? חמצן הוא כל מה שמזין את הקשר ביום־יום ומאפשר לו לנשום: ביטחון, נראות ותחושת שותפות. ובלשון הקבלה, חסד היא תנועת ההשפעה – הרצון לתת ולהזרים החוצה; גבורה היא תנועת ההכלה – היכולת לקבל ולהחזיק את מה שניתן. זוגיות בריאה זקוקה לשתי התנועות, אצל שני בני הזוג.
במודל הזה, הגבר מוזמן להפנות את הכוחות שלו אל הקשר ואל האישה, ולא להישאר עסוק רק בהתפתחותו האישית ובמימוש שלו בעולם. האישה, מצדה, מוזמנת להיות מחוברת לצרכים שלה, לזהות מה חסר לה ולדעת להביא את הדברים אל הקשר.
וחשוב לי להדגיש כבר כאן: אלה שתי תנועות נפשיות, לא חלוקת תפקידים נוקשה. גם הגבר נדרש לקבלה וגם האישה להשפעה.
"אני לא מבין", הוא עצר אותי. "אז אני אמור כל הזמן לתת והיא אמורה לקבל?".
"לא. אני לא מדברת על חלוקת תפקידים טכנית, אלא על התמקמות נפשית. במסורת היהודית, הגבר הוא החותם על הכתובה ונושא במחויבויות כלפי אשתו. אפשר לראות בזה ביטוי לתנועה של אחריות: לא להמתין שמישהו אחר ינהל את המרחב הזוגי, אלא לקחת עליו בעלות. לא שליטה באישה, אלא אחריות כלפיה וכלפי הקשר".
כשהנתינה הופכת לעסקה
רונן התגונן מיד. "אבל אני באמת נותן. אני עובד, עוזר בבית, לוקח את הילדים. לפעמים אני מרגיש שאני רק נותן".
"בוא נבדוק רגע את הנתינה הזאת. כשאתה עושה משהו בשביל דפנה, אתה מצליח לשמוח בעצם זה שעשית לה טוב, או שאתה מחכה שהיא תראה, תעריך, ואולי גם תעשה משהו בשבילך?".
הוא שתק.
"לפעמים נתינה נראית מבחוץ כמו אהבה, אבל בפנים היא עסקה שקטה: אני אוותר בשבילך, ואת תבואי לקראתי. אני אעשה משהו בבית, ואת תראי איזה בעל טוב אני.
"אתה מכיר נתינה שלא מבקשת תמורה?", שאלתי. "כשאתה מכין לילדים אוכל או דואג להם, אתה לא מנהל איתם חשבון. השאלה היא אם אתה מצליח להביא משהו מאותה איכות גם אל דפנה".
"את בעצם אומרת שאני מתמקם מולה כמו ילד? רגע", הוא אמר. "גם כשאני עובד כל היום ומחזיק בית - אני ילד?".
"לא", עניתי. "אני לא מדברת על כמה אתה עושה, אלא על המקום הפנימי שממנו אתה עושה. אפשר לעשות המון, ועדיין לחכות שמישהו יראה אותך וידאג לך. אני מציעה שנבדוק את האפשרות הזאת ביחד".
כשהאישה הופכת לאמא, והגבר נשאר ילד
"לפעמים גבר נכנס לנישואין עם ציפייה שמישהו ידאג לו, יראה אותו וימלא את הצרכים שלו. הוא הקים בית והפך לאב, אבל מבחינה נפשית הוא עדיין מחכה שמישהו אחר יטפל בו. ואז האישה מוצאת את עצמה בתפקיד שלא בחרה בו: היא מזכירה, מבקשת, מתעקשת. היא לא רוצה להיות אמא שלו, אבל קשה לה להפסיק לנהל כשהיא מרגישה שאין מי שלוקח אחריות".
רונן אמר שהוא דווקא מרגיש שדפנה מנהלת אותו.
"אולי", עניתי, "ובוא נבדוק גם את הצד השני. ככל שהיא מנהלת יותר, אתה מרגיש קטן יותר ומתנגד, וככל שאתה מתנגד, היא מרגישה שהיא חייבת לנהל עוד יותר. כך שניכם נכנסים לתפקידים שאף אחד מכם לא באמת רוצה".
כאן חשוב לי לעצור לרגע: בשלב הזה אני שומעת בעיקר את רונן. לדפנה יש סיפור שלם משלה, שעוד ניפגש איתו. אבל גם מתוך דבריו אפשר לשמוע כמה היא לבד בתוך המערכה הזאת.
שאלתי אותו מה לדעתו דפנה הכי זקוקה לקבל ממנו.
"אולי יותר עזרה? יותר התחשבות?".
שלושה דברים שבלעדיהם הזוגיות לא יכולה לנשום
הצעתי לו שלושה צינורות שדרכם עובר החמצן של הקשר: ביטחון, נראות וביחד.
א. ביטחון הוא לא רק ביטחון כלכלי. גם אם דפנה היא זו שמכניסה יותר, אתה יכול להיות זה שלוקח אחריות על היציבות של הבית. ביטחון הוא גם אמינות: כשאתה מסתיר ממנה משהו קטן כדי להימנע מוויכוח, אתה אולי חוסך לעצמך אי־נעימות ברגע, אבל עלול לפגוע באמון שלה בך.
ב. נראות היא היכולת להבחין בה באמת. לשאול מה עובר עליה, להקשיב, לשים לב כשהיא מוטרדת ולהראות לה שהיא חשובה לך.
ג. חוויית הביחד. אפשר להיות נשואים, לגדל ילדים ולחיות באותו בית, ובכל זאת להרגיש לבד. לפעמים היא לא זקוקה לפתרון, אלא לשיחת טלפון באמצע היום, למילה טובה, לתחושה שאתה חושב עליה גם כשאתה עסוק בעולם שלך.
"לפעמים הבקשות האלה נראות קטנות", אמרתי לו, "אבל מאחוריהן מסתתרת בקשה גדולה: אל תשאיר אותי לבד בתוך הנישואין".
"גם אני מרגיש לבד לפעמים", הוא אמר. "כשדפנה מתרחקת ולא רוצה לדבר איתי, אני כועס מאוד ".
"יכול להיות שמתחת לכעס הזה יש דווקא כאב. אולי באותו רגע אתה מרגיש שאיבדת את החיבור אליה. שווה להכיר את הבדידות הזאת, כי היא יכולה לעזור לך להבין משהו מהחוויה שלה".
"אני מרגיש שיש הרבה מקומות בחיים שאני לא מקבל מהם את מה שאני צריך", אמר.
"אז אני רוצה לשאול אותך משהו. יכול להיות שאתה מגיע לזוגיות מרוקן, ומצפה שדפנה תמלא עבורך את כל מה שחסר לך במקומות אחרים?".
הוא נזכר ביום שבו קם מוקדם, לקח את הילדים ונשאר שעות עם הקטן. בסוף היום אמר לדפנה שהוא מרגיש שהוא כל היום נותן.
"אולי אתה מרגיש מרוקן לא רק בגלל שנתת", אמרתי, "אלא כי אתה לא מצליח להתמלא. גם העבודה יכולה להיות מקור לסיפוק, משמעות והגשמה. אבל כשאתה מרגיש שלא בחרת בה, גם שעות העבודה נחוות כעוד משהו שנלקח ממך".
להפסיק להרגיש קורבן ולהתחיל לבחור
כאן הצעתי לו להבחין בין העדפה לבחירה. העדפה היא רצון באפשרות אחת על פני אחרת. בחירה עמוקה היא נכונות להבין מה המחיר של המהלך שאתה רוצה, ולשלם אותו. כשאדם לא מוכן לשלם את המחיר של אף אפשרות, הוא נשאר על הגדר, אבל גם לעמוד על הגדר עולה מחיר: תחושת קורבנות, שבה כל ויתור הופך לכעס שאתה סוחב איתך.
"זה רלוונטי גם למקום המגורים", הוספתי. "אפשר לעבור למקום שדפנה רוצה, ולהישאר שנים בתחושה שהיא לקחה ממך את החיים שרצית, ואפשר לבחור מחדש: אני בונה כאן את הבית שלי. אני מחפש כאן את הקהילה, את החברים ואת המשמעות. לא מפני שהמציאות מושלמת, אלא מפני שאני בוחר בחיים שבנינו יחד".
"אני לא מבקשת ממך למחוק את עצמך", הדגשתי. "אלא שתבדוק אם אתה באמת בוחר בחיים שלך, או רק ממשיך לנהל איתם חשבון על כל מה שנאלצת לוותר עליו".
"יכול להיות", הוא אמר בשקט. "אני באמת לא תמיד מרגיש שבחרתי בחיים שלי".
מה אנחנו מביאים איתנו מבית ההורים?
ואז ביקשתי ממנו שנעצור במקום אחר לגמרי. "אני רוצה שנבדוק את ההתמקמות שלך מול ההורים".
הוא הופתע. "מה הקשר בין ההורים שלי לדפנה?".
"מול ההורים למדנו להיות ילדים: לקבל, להישען, לסמוך שמישהו ידאג לנו. זה המקום הטבעי שלנו מולם. אבל לפעמים אנחנו מביאים את אותה עמדה גם אל הנישואין, ומצפים שבת הזוג תמשיך לראות אותנו, לדאוג לנו ולמלא את החסר שלנו, כאילו אנחנו עדיין בבית ההורים".
"השאלה היא אם אתה מצליח להיות בן מול ההורים שלך, ובו בזמן להתמקם מול דפנה כבן זוג בוגר שלוקח אחריות על חייו. גם כיבוד הורים קשור לשמירה על המקום הנכון: לא להפסיק להיות בן, אבל גם לא להעביר אל האישה את התפקיד ההורי. כי אם אתה ממשיך לחפש אצל דפנה את מה ששייך למקום הילדי שלך, קשה לך להגיע אליה ממקום של בן זוג".
רונן שתק. הפעם הוא לא ביקש עוד כלי לתקשורת ולא שאל מה לומר בפעם הבאה שדפנה תכעס.
הבהרתי שאין הכוונה שהוא אמור לתת בלי סוף ולא לקבל דבר. זוגיות אמורה להניב פירות לשני בני הזוג. אבל יש הבדל בין אדם שנותן כדי לקבל מיד תמורה, לבין אדם שמטפח קשר מתוך אחריות ואהבה. כמו גינה: מי שמשקה ומטפח לא פותח בכל ערב את האדמה כדי לבדוק אם כבר צמח פרי. הוא יוצר תנאים לצמיחה, ובסופו של דבר גם נהנה מפירותיה.
רונן הגיע לטיפול עם השאלה שזוגות רבים מביאים איתם: איך גורמים לבן הזוג להשתנות? הוא היה בטוח שהוא כל הזמן נותן לדפנה, אבל ככל שהעמקנו התברר שהוא גם מצפה ממנה להרבה מאוד: שתראה אותו, שתמלא את החסרים שלו, ושסוף סוף יהיה מישהו שדואג גם לו. ואז השאלה השתנתה: אולי העניין הוא לא רק כמה הוא נותן לה, אלא עד כמה הוא עדיין מחכה שהיא תיתן לו את מה שהוא עצמו זקוק ללמוד לבנות בחייו.
זה לא אומר שאסור להזדקק, לקבל אהבה או לצפות להדדיות. להפך, אלה חלקים חיוניים בכל זוגיות. אבל יש הבדל בין להיכנס לקשר כשותף שרוצה לבנות חיים משותפים, לבין להיכנס אליו כמי שמצפה שבת הזוג תשלים עבורו את כל מה שחסר. התיקון מתחיל דווקא שם: לפעמים האדם שמרגיש שהוא נותן כל חייו מגלה שמתחת לכל הנתינה מסתתרת ציפייה אחת עמוקה – שמישהו סוף סוף ייקח אחריות גם עליו.
ולפני שנשאל איך לשנות את בן הזוג, נעצור רגע ונשאל את עצמנו: מאיזה מקום אנחנו נכנסים לקשר? כשאנחנו נותנים, האם אנחנו נותנים מאהבה או מנהלים חשבון? מה אנחנו מצפים שבן הזוג ימלא עבורנו, שאולי הגיע הזמן שנבנה בעצמנו?
חנה דיין hanna.tipul@gmail.com
לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן