תפילת העמידה: מדוע מתפללים בלחש?

קולות תפילה רמים נשמעים בבית הכנסת. אחד מסלסל, השני מחנן בקולו, ושלישי פשוט קורא בקול רם. ולפתע, ברגע אחד, משתרר שקט, ומאות אנשים עוברים לתפילה בלתי נשמעת, בלחש. מדוע?

לכאורה, טבעו של אדם הפוך. כשהוא מבקש דבר חשוב הוא מדגיש את דבריו, חוזר עליהם ולעיתים מגביה את קולו. כשהסכנה גדולה, הוא זועק. גם בתורה ובנביאים אנו מוצאים תפילות שנאמרו בלשון צעקה וזעקה. מדוע, אפוא, קבעה ההלכה שתפילת העמידה תיאמר בלחש?

המקור לתפילה בלחש הוא תפילת חנה במשכן שילה. הכתוב מתאר את תפילתה במילים: "רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע". במסכת ברכות לומד רב המנונא מהתיאור הזה כמה הלכות יסוד. התפילה צריכה כוונת הלב; את המילים צריך לבטא בשפתיים; ואין להגביה את הקול בתפילה. הכוונה לתפילת שמונה עשרה.

הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק ה' הלכה ט') כולל את הדין במסגרת "השוויית הקול". הוא קובע שאין להגביה את הקול, אך גם אין להסתפק בתפילה שבלב: יש לבטא את הדברים בשפתיים ולהשמיעם לאוזן בלחש. כך פוסק גם השולחן ערוך (אורח חיים סימן ק"א): "מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזניו בלחש".

חז"ל אמרו: "המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה". רש"י מסביר שהאדם המגביה את קולו נראה כמי שאינו מאמין שהקב"ה שומע תפילה שנאמרת בלחש. כאשר אנו מדברים אל בשר ודם, יש משמעות למרחק ולעוצמת הקול. אם השומע רחוק, עלינו להגביה את קולנו. אצל הקב"ה אין הדבר כן. אין קול נמוך שאינו מגיע לפניו, ואין צורך לצעוק כדי להתגבר על מרחק. חז"ל מוסיפים להשוות את המגביה קולו לתפילתו, לנביאי השקר של הבעל בהר הכרמל: בראותם שאלוהיהם אינו שומע אותם, החלו לקרוא בקול גדול, "אולי ישן הוא וייקץ".

אולם בגמרא מופיע גם טעם נוסף: במסכת סוטה (ל"ב ע"ב) אומר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי: "מפני מה תיקנו תפילה בלחש? שלא לבייש את עוברי עבירה". חז"ל משווים זאת לדיני הקורבנות. התורה לא ייחדה לשחיטת החטאת מקום נפרד משחיטת העולה. אדם המביא קרבן על חטאו אינו צריך לעמוד במקום שיכריז לעיני כל מה הביאו לכאן. אף שבתוך עבודת הקורבן יש הבדלים, עצם המקום לא נועד לפרסם את חטאו. כך גם בתפילה: אדם יכול להתוודות ולבקש על תיקון מעשיו, בלי שאחרים ישמעו את הדברים שהוא מבקש לומר לפני בוראו.

אילו היו הכל מתפללים בקול, ורק המתוודה היה לוחש, גם הלחישה הייתה עלולה להסגירו. לכן צורת התפילה משותפת לכולם. אין בבית הכנסת קבוצה של מתפללים בקול וקבוצה אחרת, של בעלי חטא, שנאלצת להסתיר את דבריה. כולם עומדים לפני ה' באותה דרך.

גם שמירת כבודו של יהודי נטועה בתוך עבודת התפילה. חז"ל לא הסתפקו בדרישה שהאדם ישמור על לשונו ולא יספר בגנות חברו. הם קבעו את הלכות תפילה כך שאדם יוכל להתוודות על חטאיו בלי להתבייש.

טעם שלישי נוגע למתפלל העומד לידנו. במסכת ברכות נאמר שמי שאינו יכול לכוון בלחש, רשאי להשמיע את קולו כאשר הוא מתפלל ביחידות, אך בציבור אין לעשות כן, מפני שהדבר עלול להטריד את המתפללים. גם אם למתפלל עצמו הקול מסייע להתרכז, וכשהוא שומע את בקשתו, לבו מתעורר – לידו עומד אדם אחר, שהקול הזה מוציא אותו מכוונתו. הראשון מבקש להתקרב לה' באמצעות קולו, והשני מתקשה להתפלל מפני אותו קול עצמו.

הדבר נוגע במיוחד למי שמתפלל בהתלהבות. התעוררות הלב יקרה מאוד, אך עליה להתקיים בתוך גדרי ההלכה. העובדה שאני מרגיש צורך גדול להתפלל בדרך שלי אינה מבטלת את זכותו של חברי לכוון בדבריו.

עד כמה צריך להנמיך את הקול? האם גם המתפלל עצמו אינו אמור לשמוע?

פשט הוראת השולחן ערוך הוא שהמתפלל ישמיע לאוזניו בלחש. מנגד הובאו דברי הזוהר, שיש שפירשו אותם שאין להשמיע אפילו לאוזניו. המגן אברהם וביאור הגר"א דנו בהבנת הדברים, והמשנה ברורה מביא את הדעות ומציין את עמדת האחרונים שלכתחילה יש להשמיע לאזנו.

הרמ"א מביא היתר להשמיע את התפילה בבית כדי שבני הבית ילמדו להתפלל. בשולחן ערוך מובאת גם דעה המתירה השמעת קול בראש השנה וביום הכיפורים, והרמ"א מציין מנהג כזה ומזהיר מפני הגבהה מופרזת.

כיוון שתפילה בלחש מחייבת את המתפלל לדעת איך מתפללים, תיקנו חכמים חזרת הש"ץ: שליח הציבור חוזר על התפילה בקול, כדי להוציא את מי שאינו יודע להתפלל.