"אז אני פשוט אמור להסכים שהיא תכעס עליי?!"

"אני באמת לא מבין מה עוד את רוצה ממני", אמר איתי. "התנצלתי, אמרתי שאני מצטער, אפילו הצעתי שנצא לסוף שבוע רק שנינו. אבל את ממשיכה להעלות את זה שוב ושוב. כמה פעמים אפשר לבקש סליחה?".

"תבקש עד מחר, זה לא מה שאני צריכה. אתה מבין מה עשית, אבל לא מה זה עשה לי", אמרה יעל. "בכל פעם שאני מנסה להסביר כמה נפגעתי, אתה מייד מסביר למה זה קרה. בסוף אני מוצאת את עצמי מנחמת אותך על זה שאתה מרגיש אשם".

"אז מה את רוצה, שאגיד שאני אדם נורא? אני כבר מרגיש מספיק רע עם עצמי!".

"איתי, שים לב להבדל", אמרתי. "יעל אומרת שהיא פגועה, ואתה שומע שהיא אומרת שאתה אדם רע. אלה שני דברים שונים".

הוא שתק לרגע.

"כשאני רואה כמה היא פגועה, אני לא מסוגל לשאת את זה. אני מיד רוצה להסביר שלא התכוונתי, שהיא לא רואה את כל התמונה".

"כלומר, קשה לך להישאר מול הכאב שלה בלי לנסות להפסיק אותו?".

"בדיוק. אני מרגיש שאני נחנק מאשמה".

"אולי זאת אחת המשימות הקשות ביותר בקשר: להכיר בכך שפגענו, להסתכל בעיניים של האדם שאנחנו אוהבים ולהסכים להרגיש את הכאב שלו, בלי למהר להגן על עצמנו".

"אבל מה אני אמור לעשות עם האשמה הזאת?", שאל איתי.

"חשוב להבחין בין אשמה שאומרת 'אני אדם רע', לבין אשמה שאומרת 'עשיתי משהו שפגע באדם שאני אוהב'. הראשונה גורמת לך לרצות לברוח מעצמך. השנייה מאפשרת לך לקחת אחריות ולהתקרב אל יעל. אתה לא צריך להעניש את עצמך. אתה צריך להסכים להבין מה העברת אותה".

יעל הביטה בו. "אני לא צריכה שתחשוב שאתה אדם רע. אני צריכה שתהיה מסוגל להקשיב לי בלי להסביר למה אני לא אמורה להיפגע כל כך".

"אני רוצה להבין אותך", אמר איתי. "אני פשוט נבהל כשאני רואה כמה פגעתי בך. אני לא יודע איך להישאר שם".

"אולי אתה לא צריך לצאת משם כל כך מהר", אמרתי. "אולי אתה יכול להישאר עוד רגע, לא כדי להרגיש רע עם עצמך, אלא כדי לפגוש את יעל באמת. תנסה לא להסביר את עצמך או לשכנע אותה לסלוח. תסכים לראות את הפגיעה דרך עיניה. ככה אולי היא תפסיק להיאבק כדי להוכיח לך שכואב לה. שם יתחיל התיקון שיציל את המשפחה שלכם".

"אז אני צריך פשוט להסכים שהיא תכעס עליי?", שאל איתי.

"אתה לא חייב להסכים לכל דבר שנאמר מתוך כעס. אבל אתה יכול להכיר בכך שהכאב שלה אמיתי, גם כשהמפגש עם הכאב הזה מעורר בך בושה ופחד. אתה יכול לקחת אחריות על מה שעשית בלי להפוך את הטעות שלך להגדרה של מי שאתה".

"ומה אם היא לא תסלח לי?".

"זאת בדיוק הנקודה הקשה. כל עוד אתה מתנצל כדי שיעל תרגיע אותך ותאשר שאתה אדם טוב, אתה עדיין עסוק בהקלה על עצמך. תיקון אמיתי מתחיל כשאתה מוכן לקחת אחריות גם בלי לדעת מתי היא תהיה מוכנה לסלוח".

איתי השפיל את מבטו. "כל הזמן ניסיתי לגרום לה להפסיק לכעוס עליי, כי לא הצלחתי לשאת את זה שפגעתי בה. במקום להיות איתה בכאב, ניסיתי להוציא את שנינו משם".

"אני לא צריכה שתוציא אותי מהכאב", אמרה יעל. "אני צריכה שלא אהיה שם לבד".

"תיקון דורש ממך לומר: 'אני מבין שפגעתי בך. אני רוצה להבין מה עבר עליך, גם כשקשה לי לשמוע'. ואז להקשיב, בלי להתגונן ובלי לדרוש ממנה לסלוח מיד. וזה לא אומר שיעל צריכה לשכוח את מה שהיה. סליחה אינה מחיקה של הפגיעה, ואמון לא נבנה מחדש במשפט אחד. הוא נבנה כשאתה לוקח אחריות ומוכיח במעשים שאתה מוכן לנהוג אחרת".

"זה נשמע פשוט כשאת אומרת את זה", אמר איתי.

"זה לא פשוט בכלל. תיקון הוא מיומנות רגשית שצריך ללמוד. בהתחלה, ברגע שכואב לנו, אנחנו שוב מתגוננים, תוקפים או בורחים. אבל אפשר להתאמן: לעצור, לנשום, להקשיב ולבחור לא לברוח מהמפגש.

"אפשר להמשיך לרקוד את ריקוד המלחמה, שבו אתה מתגונן ויעל נאבקת להוכיח שכואב לה. ואפשר ללמוד ריקוד אחר, שבו גם כשמשהו נשבר, אתה לא משאיר אותה לבדה מול השבר. אתה מתקרב, מכיר במה שעשית ומתחיל לתקן.

"לפעמים הקשר מתחיל להתרפא לא כשאתה מסביר את עצמך טוב יותר, אלא כשאתה מסתכל ליעל בעיניים ואומר: 'אני מבין עכשיו קצת יותר מה עבר עליך. אני מצטער. אני רוצה להיות כאן איתך, גם כשקשה לי לשמוע'.

"לא תמיד זה יביא מיד לסליחה. אבל זאת התחלה של קשר שבו יעל לא צריכה להיאבק כדי שיכירו בכאב שלה, ואתה לא צריך לברוח מהאשמה כדי להרגיש שאתה ראוי לאהבה, כי זוגיות בטוחה אינה זוגיות שבה אף אחד לא פוגע. היא זוגיות שבה לומדים לקחת אחריות, לתקן ולהישאר יחד גם מול המקומות הכואבים ביותר. שום מחווה לא יכולה להחליף את המפגש שבו האדם שנפגע מרגיש שסוף סוף מבינים אותו...".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן