הרגע שנעלם בכל לילה: למה אי אפשר לזכור מתי בדיוק נרדמנו?

בכל לילה אנחנו מבצעים פעולה שאיננו מסוגלים לצפות בה בזמן אמת: נרדמים. אפשר להביט בשעון, לעצום עיניים ולהחליט לישון, אך בבוקר לא נוכל להצביע על השנייה המדויקת שבה זה קרה. דווקא הרגע שאנחנו מנסים לזכור נעלם לפתע מהזיכרון.

השינה לא מתחילה בלחיצת כפתור

אנחנו נוהגים לחשוב על ערות ושינה כשני מצבים נפרדים, אך המעבר ביניהם מתרחש בהדרגה. בתחילה השרירים נרגעים, הנשימה נעשית סדירה יותר והתגובות לסביבה נחלשות. פעילות המוח משתנה, והמחשבות המסודרות עשויות להפוך לתמונות קצרות, לרעיונות משונים או לתחושה שאנחנו נמצאים בין חלום למציאות.

השלב הראשון של השינה נקרא N1. זהו שלב קל מאוד, ואדם שמתעורר ממנו עשוי להיות משוכנע שעדיין לא נרדם. לכן קשה לקבוע מתוך התחושה האישית בלבד מתי בדיוק הסתיימה הערות והתחילה השינה.

בזמן ההירדמות הקשר שלנו עם הסביבה הולך ונחלש. עדיין אפשר לשמוע קול, להרגיש מגע או להבחין באור, אך המוח כבר אינו מעניק לכל גירוי את אותה תשומת לב שקיבל בזמן הערות.

גם המודעות למחשבות נעשית מקוטעת. רעיון אחד מתחלף בתמונה לא קשורה, משפט אינו מגיע לסיומו ותחושת הזמן מתחילה להשתבש. ייתכן שאנחנו עדיין חווים משהו, אך איננו עוקבים אחר החוויה בצורה מסודרת שתאפשר לנו לזכור אותה בבוקר.

זיכרון אינו תיעוד אוטומטי של כל מה שאנחנו חווים. כדי שאירוע יהפוך לזיכרון שנוכל לשלוף מאוחר יותר, המוח צריך לשים לב אליו, לקודד ולייצב אותו. במהלך ההירדמות התנאים האלה הולכים ונחלשים. תשומת הלב כבר אינה ממוקדת, החשיבה מאבדת את הרצף שלה ומידע חדש אינו נשמר באותה יעילות כמו בזמן ערות. לכן המחשבה האחרונה לפני השינה יכולה להתרחש, אך לא להיצרב במחשבה ובתודעה. זה דומה במידה מסוימת למצלמה שממשיכה לפעול, אך מפסיקה לשמור את התמונות. החוויה עצמה התקיימה, אך בבוקר אין למוח תיעוד נגיש שלה.

אז מה הייתה המחשבה האחרונה שלנו?

ייתכן שלעולם לא נדע. ברגע שבו אנחנו מסוגלים לומר לעצמנו שאנחנו עדיין ערים, אנחנו אכן עדיין מודעים מספיק כדי לחשוב על כך. כאשר המודעות כבר נחלשת עד כדי הירדמות, גם היכולת לעקוב אחר הרגע ולשמור אותו בזיכרון נחלשת.

אם ננסה לבדוק שוב ושוב האם כבר נרדמנו, עצם הבדיקה עשויה לעורר אותנו מעט. מדובר במעין פרדוקס: כל עוד אנחנו מודעים לכך שאנחנו מחפשים את רגע ההירדמות, כנראה שעוד לא נרדמנו.

מהן התמונות המוזרות שרואים לפני השינה?

במעבר שבין ערות לשינה עשויות להופיע חוויות היפנגוגיות: הבזקי תמונות, קולות, תחושת נפילה או מחשבות שמקבלות אופי דמוי חלום. בדרך כלל מדובר בתופעות קצרות וטבעיות שאינן מעידות על בעיה. במצבים מסוימים אנחנו זוכרים חלק מהן, בעיקר אם התעוררנו מיד לאחר שהופיעו. אם השינה ממשיכה, רבות מהחוויות האלה אינן נשמרות ונעלמות יחד עם המחשבות האחרונות של הלילה.

אפשר להתעורר בלי לדעת שישנו

מי שמתעורר מהשלב הראשון של השינה עשוי לטעון שהיה ער כל הזמן. השינה בשלב הזה קלה כל כך, עד שהחוויה הסובייקטיבית אינה תמיד תואמת את פעילות המוח שנמדדת במעבדת שינה. זו גם אחת הסיבות לכך שאנשים לפעמים מביטים בשעון, עוצמים עיניים ולכאורה פוקחים אותן כעבור רגע - רק כדי לגלות שעברה שעה. המוח לא שמר רצף של זיכרונות מאותם הרגעים, ולכן הזמן נדמה לנו כאילו נעלם.

השינה דווקא עוזרת לזיכרונות אחרים

העובדה שאיננו זוכרים את רגע ההירדמות לא מעידה על כך שהמוח מפסיק לעסוק בזיכרון בזמן השינה. להפך: במהלך שלבי השינה השונים המוח מסייע בעיבוד ובייצוב של מידע שנרכש קודם לכן. שנת REM (שלב בשינה שבו מתרחשים רוב החלומות החיים והזכורים) ושינה שאינה שנת REM משתתפות בתהליכי זיכרון בדרכים שונות. ההבדל הוא בין יצירת זיכרון חדש של מה שמתרחש ברגע זה לבין עיבוד זיכרונות שכבר נוצרו בזמן הערות. בעת שאנחנו שוכחים כיצד נרדמנו, המוח עשוי לעבוד על המידע שאספנו במהלך היום.